הרכב מורחב של שבעה שופטים בבית המשפט העליון דן בערעורם של שני אבות, אשר חוייבו במזונות חודשיים לילדיהם, למרות שהילדים מצויים במשמורת משותפת וחולקים זמן שוויוני עם כל אחד מהוריהם, וחרף העובדה שאין פערי השתכרות משמעותיים בין ההורים.
עד כה ולפי הדין הנוהג, האחריות למזונות ילדים חלה באופן מוחלט על האב. סעיף 3(א) לחוק המזונות קובע כי דין המזונות של יהודים בישראל ייקבע על פי דינם האישי, הוא הדין העברי. עד היום, אומצה בפסיקה פרשנות לדין העברי שלפיה בגילאי 15-6 מוטלת על האב האחריות הבלעדית לסיפוק הצרכים ההכרחיים, דבר שבדרך קבע מטיל עליו נטל כלכלי מוגבר. מצב דברים שכזה הביא את האבות אשר נושאים במחצית נטל גידול הילדים במשמורת משותפת לחיסרון כיס, שכן בפועל הם כורעים תחת המעמסה של מזונות כפולים, הבאים לידי ביטוי הן בתשלום דמי המזונות לידיה של האם, והן בהוצאת המזונות בפועל במחצית הזמן שהילדים שוהים אצלם.
בביהמ"ש המחוזי נפסק, כי אכן על האבות לשלם דמי מזונות מופחתים, אולם בהעדר שינוי הדין וההלכה המשפטית בעניין מזונות ילדים לא ניתן לבטל את החיוב החודשי לחלוטין.
אי לכך, הרכב מורחב של ביהמ"ש העליון התכנס כאמור בכדי לבחון "אם בשלה העת לסטות מן ההלכה הנוהגת לגבי מזונות ילדים בגילאי 6-15 הנתונים במשמורת משותפת".
הנחת היסוד בתחילתו של המסע המשפטי היה "בתובנה כי במקרים של משמורת פיזית בגילאים האמורים, הדין הקיים – המחייב את האב בנשיאה בלעדית במזונות ההכרחיים – עלול להותיר את האב בלא המשאבים הדרושים לו כדי להבטיח את רווחת הילד ואת טובתו עת הוא שוהה עמו, כמו גם ליצור קושי כלכלי ממשי עבור האב עצמו".
הצורך במתן מענה לקושי שמעורר הדין הקיים במקרים של משמורת פיזית משותפת מחייב שינוי הדין הנוהג, כך שבמקום החיוב הבלעדי המוטל על האב במזונות הכרחיים בגילאים האמורים תוטל האחריות לסיפוק כלל הצרכים – ההכרחיים ואלה העולים על כך – על שני ההורים.
לפיכך, פסק ביהמ"ש העליון פה אחד כי בגילאי 15-6 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בהתחשב בחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.
עם זאת, סוגיה מרכזית שיש לתת עליה מענה באשר לפסיקת מזונות ילדים בנסיבות של משמורת משותפת היא זו הנוגעת להוצאות שאינן מתקזזות בין ההורים (כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי שאינו צפוי ועוד). ניתן לחלק את ההוצאות בעין, אומרת כב' השופטת דפנה ארז-ברק, למשל, אם האם קנתה לילד מעיל בחורף, האב יקנה להם סנדלים בקיץ, אלא שפתרון זה עשוי להיראות על פניו שובה לב, אולם מטבעם של סכסוכי גירושין בכלל ומזונות ילדים בפרט, לא סביר כי פתרון זה יצלח.
לפיכך, לצורך אותן הוצאות שוטפות של הקטינים, אשר לא ניתן לקזזן בין ההורים, ייקבע מנגנון של "הורה מרכז" שיקבל לידיו תשלום של מחצית ההוצאות האלה מן ההורה האחר (במצב של השתכרות שווה). לצד זאת, ניתן לחשוב על פתרונות נוספים כמו חשבון בנק משותף של ההורים, הכול לפי שיקול דעתה של הערכאה הדיוניות על-פי הנסיבות המשפחתיות. בהעדר קביעה אחרת, פוסק ביהמ"ש, כי ההורה המרכז יהא זה אשר בית המשפט לענייני משפחה ימצא כי שימש עובר לגירושין כמטפל העיקרי בילדים.
ביהמ"ש העליון מודע לחשש, כי מעתה עלולה להיות דרישה מוגברת מצד אבות לקיום הסדרי משמורת משותפת רק לשם פטור ממזונות. לפיכך, ביהמ"ש העליון קובע, כי חשש זה מחייב את בית המשפט הקובע את הסדרי המשמורת ליתן דעתו לחשש זה, ולבחון את הסדרי העבר שנהגו בתא המשפחתי בו מדובר. בית המשפט יוכל לשקול בין היתר לנקוט בהליך הדרגתי, בו בתקופה הראשונה לא תינתן משמורת שווה להורה שלא היה שותף שווה קודם לפירוד בין הצדדים, אלא תיערך "תקופת מבחן" אשר מטרתה להבהיר אם אכן אותו הורה מעוניין באמת ובתמים במשמורת משותפת או שמא עניינו רק בהימנעות מתשלום מזונות ילדים, והאם משמורת משותפת עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.
סוף דבר, הלכה חדשה יצאה מהיכלו של ביהמ"ש העליון, אשר אינה פתרון מושלם, כפי שמודים השופטים על האמת בפסק דינם, אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה שבחובו אמירה חברתית חדשה תחת דגלו של עיקרון השוויון.