הוא מתגורר בגליל העליון ומגיע אלינו היישר מחצור הגלילית, מסע חייו נובע מעולמות היצירה, שמוצאת ביטוי במלל ובתמונה.
יתרו מימון, ספר לנו על תהליך החיבור בין המילה לתמונה?
"יש הסוברים, שמרבית היצירות מבטאות רגע אחד של הארה, אבל האמת היא שמרבית האיורים והשירים הם פרי של עמל רב. לעיתים הם נבעו מהקושי למצוא את המלל המתאים לביטוי החזותי הנלווה אליו, ולעיתים נדרשו אף יומיים ושלושה עד שהצלחתי לתקן ולשפר את התוצר כדי שאוכל להוציא אותו אל העולם."
יתרו, אנחנו נמצאים בימים בהם רבים מתושבי ישראל מבודדים וסגורים בביתם, מצב זה יוצר חוסר ודאות ותחושת פחד בקרב רבים. מנגד נמצא אתה, אדם שבחר מרצון לבודד עצמו מהחברה, מה הביא אותך לבחירה זו?
"בידוד חברתי הוא מצב שבחרתי בו, אני אוהב להיות עם העצמיות שלי ונהנה ממנה, על אף הכל אני עצמי טיפוס חברתי. כאשר אני נמצא בחברת עצמי, אני החבר הטוב ביותר עבורי. אני חי עם עצמי רוב חיי למעט תקופת שחרורי מהשירות הסדיר ושירות המילואים. הבחירה הזאת נעשתה לאחר שחוויתי תחושת נבגדות עזה מרבים ממכרי וחברי העבר שלי."
איך הדבר בא לידי ביטוי? האם תוכל לשתף אותנו בהשקפת עולמך לגבי מהות החברות? ובכלל מהי חברות אמת?
"חברות אמיתית נבדלת בשעת מצוקה. האדם הוא חיה חברתית, הוא לא יכול לחיות לבד, הוא אוהב את תחושת החיים יחדיו. לצערי 63 שנותיי לימדו אותי שהאדם הוא החיה המסוכנת ביותר בטבע. כמספר החברים שהיו לי כך חוויתי בגידות ותחושת חוסר נאמנות ואיבה. עד היום אני מתקשה לסלוח על מעשיהם ומפאת צנעת הפרט לא ארחיב בנושא."
מעניין לראות כיצד אדם החווה תחושה כל כך עמוקה של נבגדות מצליח לכתוב בכל כך הרבה חן ואמת? מה הסוד שלך?
"הרגעים הקטנים והמתוקים של החיים. אלו יכולים להיות רגעים בלתי נראים, רגעים בהם אנשים אקראיים ראו את סבלנו ושעו למצוקתנו."
תוכל לספר לי על אירוע כזה בחייך?
"לפני כשלושה חודשים נפצעתי במהלך עבודתי בתחום השיפוצים. הפציעה הזאת הביאה לצליעה ברגלי והחלישה אותי. יום אחד בעודי צועד אל כיוון מסוף "אגד" בטבריה נחלצה לעזרתי אישה יהודייה טובה, שמצאה לנכון לסייע לאדם פצוע. נשאתי על כתפי מטען, צלעתי והתקשיתי בנשימה, והיא מעברו השני של הכביש, עצרה את מסלול נסיעתה והציעה לי הסעה עד ליעדי, היא אישה נשואה, אימא לתינוק, אינני זוכר את שמה, אבל מוקיר אותה כל כך, בירכתי אותה עד האינסוף ואשמח להקדיש לה את ספרי המתהווה."
יתרו מימון, כעת כשאתה אוחז בספרך המתהווה בידיך האם תוכל לחלוק איתנו את הרגשתך ברגע זה ממש?
"זוהי שמחה גדולה עבורי, ואני חושב שזוהי תחושה משותפת לכל אדם הכותב ספר- בין אם ספר שירים ובין אם סיפורי פרוזה או עיון. שמחה גדולה המעוררות רצון להמשיך לכתוב עוד ועוד. נכון לעכשיו אינני יודע מה עתיד לבוא אבל כעת בליבי יש שמחה גדולה."
האם תוכל לקרוא לנו חלק משירים אשר מופיעים בין דפיו?
"בלרינה רוקדת לצלילי אלילית הצדק"
אור יאיר את פניה
פסק הדין לפניה
צדק צדק היא תדרוף
עד סוף ימיה
העתיד לפניה
עוד רוקדת לה תהילת הצדק
אחריה ולפניה כוכב הצדק לה מואר ..."
לנוע במחוגי הזמן
לשעת פרידה השעון הממהר דוהר ללא רחם.
גל של עצבות בפעמוני הזמן, פעמוני פרידה ,פעמוני סיום הדרך.
איש לא יוכל להחזיר לאחור את מחוגי הזמן. יש לנוע יחד ועם מחוגי הזמן,יחד אתך אבדו להן המילים, אבדו להן המילים ללא שוב, התעופפו ועפו להן לכל עבר ברוח.
ברבות השנים הוא צבר ,היא צברה חכמה עד ששעון הזמן הגיע לקיצו, ופסק הזמן מלכת, רגבי האדמה כיסו את תכריכיו ואת תכריכה, כך הסתיימו להם ימיו וחייו.
כך הסתיימו להן ימיה וחייה.