בני הזוג השתקעו ביישוב כפרי קטן בצפון לפני יותר מעשור, וילדיהם נולדו וגדלו בו והשתלבו במסגרות החינוך המקומיות. במהלך הנישואים הקדיש האב את רוב זמנו לעבודה, בעוד האם שימשה כהורה הדומיננטי ועסקה לצד עבודתה בטיפול היומיומי בילדים.
באפריל 2025 הודיע הבעל לאשתו כי הוא מבקש להתגרש. בעקבות זאת פרץ סכסוך קשה בין ההורים, ובמוקדו השאלה היכן יגדלו הילדים והאם יהיו במשמורת האם או במשמורת משותפת. האישה ביקשה לעבור עם הילדים לצפון, שם מתגוררת משפחתה המורחבת, ואף רשמה אותם למסגרות חינוכיות בעיר הצפונית.
בתגובה הגיש האב, באמצעות עו״ד ארתור שני, בקשה לצו מניעה שימנע מהאם לעקור באופן חד־צדדי לצפון ללא הכרעה קודמת של בית המשפט. השופטת קיבלה את הבקשה והטילה צו מניעה זמני, עד שתוכרע שאלת המשמורת על הילדים והיישוב שבו ישהו.
בפני בית המשפט עמדו כמה שאלות קשות: האם יש לכפות על האם להמשיך להתגורר במקום שבו היא מנותקת ממעגליה החברתיים, והאם מציאות שבה האם חשה בודדה ומנותקת יכולה לשרת את טובת הילדים. שאלה מרכזית נוספת נגעה לכך שבמהלך הנישואים הייתה האם ההורה המשמעותי יותר, ולשאלה אם יש בכך כדי להכתיב את הסדרי ההורות בעתיד.
השופטת קבעה כי הישארות הילדים בסביבתם הקיימת עדיפה על עקירתם לעיר אחרת בצפון. עוד נקבע כי העובדה שהאם הייתה המטפלת הדומיננטית בנישואים אינה קובעת כיצד תחולק ההורות לאחר הפרידה, לאחר שבמשך חודשים הוכיח האב כי הוא מטפל בילדים באופן מלא ומיטיב. בית המשפט אימץ בהקשר זה את עמדת התסקיר, שלפיה הראיות בדבר מעורבותו ויכולותיו של האב הביאו לסתירת חזקת הגיל הרך בנסיבות המקרה.
בסיום פסק הדין הבהירה השופטת ריקנטי-רוסהר כי האם עצמה אינה חייבת להישאר ביישוב והיא רשאית להתגורר בכל מקום שתבחר. עם זאת, אם תחליט לעבור למקום מרוחק, הילדים לא יעברו עמה, מרכז חייהם יישאר ביישוב והם ימשיכו במסגרות החינוך המקומיות.
בפסק הדין מיום 14.8.2026 נדחתה תביעת האם על כל חלקיה והתקבלה תביעת האב: צו המניעה הזמני הפך לקבוע, ובית המשפט אימץ את מלוא המלצות התסקיר – הסדר הורות משותפת וחלוקת זמני שהות שווה בין ההורים, לצד ההמלצות הטיפוליות. עוד נקבע כי אם תבחר האם לעבור למקום מרוחק, יידרשו המלצות משלימות בנוגע לזמני השהות עמה במקום החדש, בעוד מרכז חיי הילדים ומסגרות החינוך שלהם נותרים ביישוב.
