שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר 2023, המזרח התיכון עדיין חי בצילן של תוצאות אותו בוקר נורא. עבור ישראלים, 7 באוקטובר איננו מושג מופשט בשפת הגיאופוליטיקה. זוהי טראומה לאומית ואישית עמוקה: משפחות שנרצחו, קהילות שהותקפו, צעירים שנרצחו בפסטיבל מוזיקה, וגברים, נשים, ילדים וקשישים שנחטפו כבני ערובה.
ציון יום שנה כזה דורש זיכרון. הוא דורש בהירות מוסרית לגבי הרצח והחטיפה המכוונים של אזרחים. אך הוא חייב לדרוש מכולנו גם משהו קשה יותר: תשובה רצינית לשאלה מה הלאה. אמונתנו היא שהמענה לטווח הארוך החזק ביותר ל-7 באוקטובר הוא לעשות בדיוק את מה שהטרור מנסה למנוע: לבנות אמון בין עמי האזור, ליצור קשרים מעבר לגבולות ולדתות, ולהתאחד סביב עתיד משותף, במקום להפקיר דור נוסף לסכסוך שעובר בירושה.
הטרור שואף להפרדה
הטרור שואף ליותר מאשר רק לגבות קורבנות. הוא שואף להפרדה. מטרתו הפוליטית היא לגרום לישראלים להאמין שהערבים הם אויבים נצחיים, ולגרום לערבים להאמין שמגע עם ישראלים הוא בגידה. הוא מבקש להרוס את האמון עוד בטרם יוכל להתפתח, לשוות לדיאלוג חזות נאיבית, ולשכנע חברות שהדו-קיום עצמו נכשל.
לכן, המענה ל-7 באוקטובר אינו יכול להיות צבאי או ביטחוני בלבד; חייב להיות גם מענה פוליטי ואנושי. המענה הזה הוא חיבור. המפלה המשמעותית ביותר שניתן להנחית על הקיצוניות תהיה מזרח תיכון שבו ישראלים, עיראקים, פלסטינים, ערבים, יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים נפגשים זה עם זה באופן ישיר ותדיר יותר — לא רק דרך הדימויים הצבורים של מלחמה, תעמולה ומטעני עבר היסטוריים, אלא דרך קשרים, מסחר, חינוך, תרבות, אמונה ואינטרסים משותפים.
המחבלים ביקשו פילוג; המענה שלנו צריך להיות חיבור חזק יותר. הם ביקשו פחד; המענה שלנו צריך להיות אמון רב יותר. הם ביקשו לגרום לדו-קיום להיראות בלתי אפשרי; המענה שלנו צריך להיות הפיכת שיתוף הפעולה למקובל וטבעי יותר ויותר. אין זו אידיאליזם סנטימנטלי. זוהי הצעה אסטרטגית לגבי הדרך שבה חברות שוברות את המעגל שבאמצעותו הסכסוך משכפל את עצמו מדור לדור.
עיראק: ריבונות, ולא פחד מדיאלוג
עבור עיראק, לשאלה זו חשיבות מיוחדת. בין עיראק לישראל אין יחסים דיפלומטיים. המחסומים הפוליטיים והמשפטיים ביניהן נותרים אדירים, וזה יהיה לא רציני להעמיד פנים שהמצב שונה. עם זאת, היעדר יחסים רשמיים אינו אומר ששני העמים חייבים להישאר זרים לנצח.
עיראק חייבת לשאול את עצמה בסופו של דבר איזה תפקיד ברצונה למלא במזרח התיכון המתעצב כעת. האם תישאר כבולה בסכסוכים שירשה מהמאה העשרים? או שמא תוכל להפוך למשתתפת חשובה באזור המעוצב יותר ויותר על ידי טכנולוגיה, אנרגיה, מחסור במים, לחצי אקלים, מסחר, תחבורה ותלות כלכלית הדדית?
אין זו טענה כי על עיראק לוותר על זהותה, אופייה הערבי או מורשתה. זוהי טענה בזכות תפיסת ביטחון עיראקית עצמאית וריבונות עיראקית. עיראק חזקה צריכה להיות מסוגלת לדבר עם כולם. עיראק ריבונית צריכה להיות מסוגלת לקבוע את יחסיה על פי האינטרסים העיראקיים, במקום לאפשר לפלגים חמושים, למעצמות זרות או לתנועות אידיאולוגיות המחויבות לעימות מתמיד להכתיב את גבולות הדיון הלאומי. עתידה של עיראק צריך להיקבע בסופו של דבר על ידי עיראקים. ומדינה בעלת ביטחון עצמי אינה צריכה לפחד מדיאלוג.
איך מתחילה דיפלומטיה
שכנוע עמוק זה הוא אחת הסיבות לכך ש"השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל" ו"התנועה האברהמית" איחדו לאחרונה את מאמציהן סביב מטרה משותפת: להתחיל להכשיר את הקרקע האזרחית, האינטלקטואלית והאנושית ליום שבו יחסים דיפלומטיים רשמיים בין עיראק לישראל יהפכו לאפשריים. איננו שוגים באשליות שיום כזה קרוב לבוא.
יחסים דיפלומטיים מיוסדים על ידי ממשלות ריבוניות, ולא על ידי יוזמות אזרחיות. תנאים פוליטיים חייבים להשתנות, הדיון הציבורי חייב להתפתח, ומחלוקות עמוקות חייבות לקבל מענה. אך דיפלומטיה רשמית אינה מתחילה בפתיחת שגרירות. היא מתחילה הרבה קודם לכן. היא מתחילה כאשר מאפשרים לאנשים לדבר. היא מתחילה כאשר חוקרים נפגשים, כאשר מנהיגים דתיים בונים אמון, כאשר עיתונאים לומדים על החברה של האחר, כאשר אנשי עסקים מזהים אינטרסים משותפים, וכאשר אזרחים מגלים כי האנשים שהפוליטיקה לימדה אותם לפחד מהם הם בני אדם עם משפחות, שאיפות וזיכרונות הדומים מאוד לשלהם.
השותפות שלנו שואפת לטפח בדיוק את המרחב הזה. השגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל פועלת בתחום הדיפלומטיה העצמאית, ויוצרת ערוץ לדיאלוג, חשיבה מדינית ומגע ישיר בין עיראקים לישראלים. התנועה האברהמית ניגשת לאותו אתגר מדלת אחרת: אמונה, מורשת, דיאלוג בין-דתי והאמונה כי המורשת האברהמית המשותפת של האזור יכולה להפוך למסד לדו-קיום, ולא לזירה נוספת של תחרות. יחד, אנו רוצים לסייע בהכשרת הקרקע שעליה תוכל לעמוד יום אחד דיפלומטיה עתידית.
יהודים אינם זרים לעיראק
ישנו היגיון היסטורי במאמץ זה. במשך מאות שנים, הקהילות היהודיות היו חלק בלתי נפרד מהחברה העיראקית. הן לקחו חלק במסחר, בהגות ובמחקר, במוזיקה, בשפה, בתרבות ובחיים הציבוריים. בגדד הייתה בעבר אחד המרכזים הגדולים של התרבות היהודית במזרח התיכון. מרבית יהודי עיראק עזבו את המדינה במהלך הטלטלות של המאה העשרים. אך עזיבתם לא מחקה את מקומם בהיסטוריה של עיראק. מורשתם נותרה מורשת עיראקית.
משפחות ישראליות רבות כיום נושאות עמן זיכרונות מבגדד, בצרה וערים עיראקיות אחרות. המזון, המוזיקה, השפה וההיסטוריה המשפחתית שלהן מכילים שברירים של עיראק שהפוליטיקה הפרידה בינם לבינה. הכרה בכך אינה פותרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני האקטואלי. היא גם אינה מעלימה את ההבדלים העמוקים הקיימים בין העמדות הפוליטיות של עיראק ושל ישראל. אך היא מזכירה לנו שהנתק בין עמינו אינו עתיק יומין ואינו בלתי נמנע.
המורשת האברהמית כעיקרון פוליטי
ההיסטוריה טומנת בחובה זרות וריחוק; אך היא טומנת בחובה גם חיבור. המסורת האברהמית לוקחת את החיבור הזה צעד אחד קדימה. היהדות, הנצרות והאסלאם נושאות כולן עיניים אל אברהם. עבור עיראק, למורשת זו הד מיוחד, שכן מסופוטמיה העתיקה היא ראשיתו של הסיפור האברהמי. מורשת זו צריכה להיות יותר מאשר סמל בלבד.
הרעיון האברהמי רוכש משמעות פוליטית כאשר הוא מסייע לנו לגלות מחדש עיקרון חשוב: עמים אינם צריכים להפוך לזהים כדי לחלוק עתיד משותף. מוסלמים אינם צריכים להפוך ליהודים. יהודים אינם צריכים להפוך למוסלמים. ערבים אינם צריכים לוותר על זהותם. ישראלים אינם צריכים לוותר על שלהם. עתיד משותף אינו אומר עתיד אחיד. משמעותו היא בניית סדר אזורי שבו שוני והבדלים אינם הופכים עוד באופן אוטומטי לעימותים קיומיים. עיקרון זה חייב לחול גם על הפלסטינים.
מזרח תיכון המסוגל להכיר בסבלו של עם אחד בלבד ייוותר לכוד בסכסוך. מזרח תיכון חדש צריך לכלול את כל הצדדים באזור בדרך לעתיד מזהיר.
אמון כנכס אסטרטגי
זוהי הסיבה לכך שאנו מאמינים כי אמון אינו רק שאיפה מוסרית; הוא נכס אסטרטגי. חברות המכירות זו את זו קשות יותר למניפולציה. קשה יותר לשכנע אנשים שעבדו יחד שהצד השני מורכב מאויבים בלבד. שותפים עסקיים יוצרים עניין ביציבות. אנשי אקדמיה ומדענים יוצרים קהילות מקצועיות החוצות גבולות. מנהיגים דתיים המכירים זה את זה באופן אישי מחזיקים בערוצים שבאמצעותם הם יכולים להתערב כאשר המתחים עולים. צעירים הנפגשים זה עם זה באופן ישיר תלויים פחות בסטיגמות שעברו בירושה. אמון אינו מבטל מחלוקת פוליטית; הוא משנה את הסביבה שבה המחלוקת מתרחשת.
במשך עשרות שנים, המזרח התיכון השקיע משאבים עצומים במה שניתן לכנות תשתית הסכסוך: צבאות, מיליציות, טילים, גבולות מבוצרים, רשתות אידיאולוגיות ונרטיבים פוליטיים המאורגנים סביב אויבים נצחיים. הרבה פחות הושקע בתשתית של אמון. זה חייב להשתנות. האזור זקוק ליותר קשרים בין אוניברסיטאות, עסקים, חוקרים, מוסדות תרבות, קהילות דתיות, יזמים, עיתונאים והחברה האזרחית. הוא זקוק לדיפלומטיה בין אנשים לצד דיפלומטיה בין מדינות.
האתגרים לא מכבדים טאבו
ממשלות יכולות לחתום על הסכמים; אנשים הם אלה שהופכים את ההסכמים הללו ליציבים ולעמידים. עבור עיראק וישראל בפרט, קיימות גם סיבות מעשיות להביט מעבר לעוינות שעברה בירושה. האתגרים שיעצבו את העשורים לבוא אינם מכבדים טאבו פוליטי. מחסור במים אינו מבדיל בין עיראקי לישראלי. שינוי האקלים אינו שואל חקלאי באיזו דת הוא מחזיק. למדבור אין אידיאולוגיה. ביטחון תזונתי, בינה מלאכותית, רפואה, אנרגיה מתחדשת, חקלאות, תשתיות ופיתוח טכנולוגי דורשים יותר ויותר מעבר ידע מעבר לגבולות.
אסטרטגיה אזורית רצינית צריכה אפוא לשאול לא רק למי התנגדנו היסטורית, אלא היכן עשויים האינטרסים שלנו להשתלב בסופו של דבר. אין זה דורש להעמיד פנים שכל המחלוקות הפוליטיות נעלמו. זה דורש להבין שמחלוקת ושיתוף פעולה יכולים להתקיים בו-זמנית. הסכמי אברהם הציגו גרסה אחת של עיקרון זה: יחסים שנחשבו בעבר לבלתי אפשריים מבחינה פוליטית יכולים להפוך לאפשריים כאשר מנהיגים וחברות מגיעים למסקנה כי נתק וריחוק מתמידים אינם משרתים עוד את עתידם.
עיראק אינה צריכה לחקות את נתיבה של אף מדינה ערבית אחרת. ההיסטוריה, החברה והנסיבות הגיאופוליטיות שלה הן ייחודיות. אם עיראק תכונן יום אחד יחסים עם ישראל, הדרך העיראקית תהיה בהכרח דרך עיראקית עצמאית. אך בטרם יוכלו ממשלות לקבל החלטות כאלה, חברות זקוקות לחופש אינטלקטואלי לדון בהן. משום כך להכשרת הקרקע יש חשיבות. עלינו ליצור יותר מערכות יחסים מכפי שקיצונים מסוגלים להרוס.
שינוי מתרחש בהצטברות
שיחה אחת בין עיראקי לישראלי עשויה להיראות חסרת משמעות בהשוואה לעשרות שנות סכסוך. שותפות אקדמית אחת עשויה להיראות זניחה לצד טיל. מפגש בין-דתי אחד עשוי להיראות זניח לצד הכוחות הפוליטיים המושקעים בהפרדת עמים. אך חברות משתנות באמצעות הצטברות. שיחה הופכת לקשר. קשרים הופכים לרשתות. רשתות הופכות לציבורי תומכים. ולאורך זמן, ציבורי תומכים יכולים לשנות את מה שממשלות מחשיבות לאפשרי מבחינה פוליטית.
כך מתחיל מזרח תיכון אחר — לא בהיעלמות פתאומית של כל מחלוקת, אלא במספר מספיק של קשרים אנושיים כך שמחלוקת אינה פירושה עוד איבה באופן אוטומטי.
הזיכרון כאחריות, לא ככלא
7 באוקטובר הוכיח את העיקרון הנגדי בבהירות מחרידה. הפחד הכניע את האמון. האלימות הכניעה את הדיאלוג. בני אדם הפכו למטרות. המענה הראוי אינו יכול להיות נטישת פרויקט הפיוס האזורי רק משום שטקטיקת הטרור תקפה אותו. אם הטרור הורס את הדיאלוג, הטרור מנצח פעמיים. אם הטרור משכנע ישראלים וערבים שדו-קיום הוא בלתי אפשרי, הוא זוכה בניצחונות פוליטיים זמן רב לאחר שההרג הסתיים. אם הוא משכנע דור נוסף שאויבים שמקורם בעבר חייבים להישאר אויבים לנצח, כי אז האלימות הצליחה לשלוט בעתיד.
עלינו לסרב להעניק לו ניצחון זה. לעולם אין לדרוש מישראלים לשכוח את 7 באוקטובר. עיראקים אינם צריכים לשכוח מה שהטרור, הקיצוניות, העדתיות והסכסוך באמצעות שליחים עוללו למדינתם שלהם. אך הזיכרון צריך להיות תמרור אזהרה, ולא כלא.
האתגר העומד בפני הדור שלנו הוא להפוך את הזיכרון לאחריות. עבור עיראק, משמעות הדבר היא חיזוק הריבונות והשבת החופש להגדיר את האינטרסים האזוריים שלה בעצמה. עבור ישראל, משמעות הדבר היא הכרה בכך שביטחון ארוך טווח דורש בסופו של דבר מערכות יחסים לצד הרתעה. עבור פלסטינים, משמעות הדבר היא עתיד פוליטי שבו האינטרסים ויכולת ההכרעה שלהם אינם משועבדים לתנועות חמושות נצחיות, הרואות במלחמה מתמדת את האסטרטגיה היחידה. ועבור האזור הרחב יותר, משמעות הדבר היא התחלת ההבנה שביטחון ושגשוג הם אינטרסים משותפים הולכים וגדולים.
מה שאנו מסוגלים לבנות
שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, זהו אפוא המסר שאנו מאמינים כי צריך להישאר חקוק. המענה הטוב ביותר לאלה שביקשו לפלג את עמי האזור הזה הוא לקרב בין עמים אלה. המענה הטוב ביותר לאלה שביקשו לגרום לערבים ולישראלים לפחד אלה מאלה הוא לבנות אמון ביניהם. המענה הטוב ביותר לאלה המדמיינים את המזרח התיכון כזירת קרב מתמדת הוא לבנות מערכות יחסים ההופכות עתיד אחר לאפשרי. והמענה הטוב ביותר לטרור הוא ליצור דור מחובר יותר מהדור שהטרור ביקש לפלג.
הדבר ידרוש סבלנות. הוא ידרוש הכרעות פוליטיות קשות. הוא ידרוש דיון כן בביטחון ישראל ובשאיפות הפלסטיניות, מדינות ריבוניות חזקות יותר, פלגים חמושים מוחלשים, תלות הדדית כלכלית רבה יותר ואלפי מפגשים אנושיים שאולי לעולם לא יגיעו לכותרות. אך כך נבנה העתיד.
האנשים שביצעו את 7 באוקטובר הוכיחו כמה שנאה יכולה להרוס ביום אחד בלבד. המענה שלנו צריך להימדד לא רק לפי מה שנהרס בתגובה, אלא לפי מה שאנו מסוגלים לבנות לאחר מכן. יותר אמון. יותר מערכות יחסים. יותר הבנה. יותר שיתוף פעולה. ובסופו של דבר, עתיד אזורי משותף וחזק מספיק כדי לשרוד את הקיצונים שימשיכו לנסות להרוס אותו.
זה יהיה הרבה מעבר למענה ל-7 באוקטובר. זו תהיה התחלתו של מזרח תיכון שבו 7 באוקטובר אינו קובע את גורלם של הדורות הבאים.
עלי א' עבאס הוא שגריר צללים בשגרירות הווירטואלית של עיראק בישראל. תום וגנר הוא מייסד שותף ומנכ"ל התנועה האברהמית. המאמר פורסם במקור באנגלית באתר Israel Today.
