הכיס נפתח: עלייה של 5.4% ברכישות באשראי
נתוני המגמה בחישוב שנתי, במחירים קבועים, מראים כי בחודשים יוני–אוגוסט 2026 עלה סך כל הרכישות בכרטיסי אשראי של צרכנים פרטיים ב-5.4%. הפילוח מגלה תמונה לא אחידה: הרכישות של מוצרי תעשייה זינקו ב-10.1%, הרכישות של שירותים עלו ב-6.2%, והרכישות של מוצרים ושירותים אחרים עלו ב-5.0%.
הענף שנותר מאחור הוא דווקא זה שנוגע לכיס היומיומי: רכישות מזון ומשקאות, כולל שירותי אוכל, עלו ב-1.4% בלבד. כלומר, התוספת בהוצאה הצרכנית מתרכזת בקניות גדולות ובשירותים, ופחות בסל הבסיסי.
אבל התחושה לא משתפרת: אמון הצרכנים על 17%-
מדד אמון הצרכנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נע בטווח שבין מינוס 100 לפלוס 100, כשערך גבוה יותר מעיד על אופטימיות רבה יותר. בספטמבר 2026 עמד המדד על 17%- — כלומר, הפסימיות עדיין גוברת על האופטימיות. ארבעת המאזנים המרכיבים את המדד נותרו ללא שינוי משמעותי, מה שמעיד על קיבעון ולא על מגמה.
הפילוח מגלה פערים בין קבוצות אוכלוסייה: בקרב האוכלוסייה היהודית ערך המדד עלה ל-13%-, ובקרב בעלי תעודה אקדמית הוא עלה ל-10%-. מדד אמון הצרכנים היחסי עומד על 85.
הפער בין שתי ההודעות הללו הוא הסיפור המעניין ביותר של היום: ההוצאה בפועל עולה, אך הביטחון של הציבור בכלכלה אינו עולה איתה. התנהגות כזו מוכרת בתקופות שבהן הצריכה נתמכת בהוצאות דחויות או בעליות מחירים, ולא בתחושת שגשוג.
העסקים: יציבות חיובית – חוץ מהמלונאות
סקר הערכת המגמות בעסקים לחודש ספטמבר מצייר תמונה אופטימית יחסית. מאזן הנטו על המצב הכלכלי של החברות נותר יציב, והוא היה חיובי בכל הענפים – למעט ענף אחד.
ענף המלונאות ממשיך להיות החריג: מאזן הנטו של המצב הכלכלי של העסקים במלונאות היה חיובי בפעם האחרונה בספטמבר 2024. זהו נתון שמסמן שנתיים שלמות של קושי מתמשך בענף.
בצד החיובי, מאזן הנטו על המכירות בענפי המסחר הקמעוני עבר בחודש אוגוסט, בהשוואה ליולי, לתחום החיובי, ועומד על 5.9. נתון זה משתלב היטב עם העלייה ברכישות בכרטיסי האשראי.
חינוך: מוציאים יותר מה-OECD, אבל לא על התלמיד
ההודעה הרביעית עוסקת בשנת 2023 ומשווה את ישראל למדינות הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח. ההוצאה הלאומית לחינוך במוסדות חינוך בישראל הייתה 7.1% מהתמ"ג, גבוהה משמעותית מהממוצע ב-OECD שעומד על 5.3%.
אלא שהתמונה מתהפכת כשבוחנים לאן הכסף מגיע. חלקה של ההוצאה הציבורית במימון ההוצאה לחינוך בישראל, ללא חינוך קדם-יסודי, היה 79.9% – נמוך מהממוצע במדינות הארגון, 82.9%. בחינוך הגבוה הפער דרמטי: המימון ממקורות פרטיים בישראל מגיע ל-58.6%, לעומת ממוצע של 32.9% במדינות הארגון.
והנתון שסוגר את המעגל: ההוצאה לחינוך לתלמיד, בדולרים במונחי שוויון כוח קנייה, הייתה נמוכה מהממוצע במדינות הארגון בכל דרגי החינוך – מלבד החינוך היסודי.
מה המספרים אומרים יחד
ארבע ההודעות מספרות סיפור אחד על מערכת שבה הכמות אינה מתורגמת לתחושה. הצרכנים מוציאים יותר אך מדווחים על פסימיות; העסקים יציבים אך ענף שלם נותר מאחור; המדינה מוציאה על חינוך שיעור גבוה מהתמ"ג, אך ההוצאה לכל תלמיד נמוכה מהמקובל וחלק גדול מהנטל מתגלגל אל משקי הבית.
המשותף לשלוש הזוויות הוא שאלת החלוקה. ריבוי ילדים במערכת החינוך מסביר חלק מהפער בין אחוז התמ"ג להוצאה לתלמיד, וריבוי ההוצאות הקבועות מסביר מדוע עלייה בצריכה אינה מתרגמת לאופטימיות. הנתונים של היום אינם מצביעים על משבר, אבל גם לא על הקלה – הם מתארים כלכלה שממשיכה לנוע, בלי שהציבור מרגיש שהיא נעה לטובתו.
