כשאריק וגלי מנדלבאום, תושבי מצפה גיתה שבגליל, הגיעו לפני כ־15 שנה למרכז החירום ״בית שבתאי לוי״ בחיפה, הם כבר ידעו שהם רוצים להרחיב את משפחתם ולהפוך למשפחת אומנה. בבית חיכתה להם רותם, בתם הביולוגית, שחלמה על אחים קטנים. השניים הגיעו לפגוש את נתנאל, ילד בן כמעט שש, אלא שבזמן שצפו בו בחדר האוכל, ילדה בת ארבע ניגשה אליהם ונופפה לשלום.
״פתאום העובדת הסוציאלית שאלה אותנו, ׳אולי תיקחו שניים?׳״, נזכר אריק.
״גלי ואני מאמינים שכשמשהו קורה אחרת ממה שתכננת, זה לא בהכרח משבש את התוכנית. לפעמים זו התוכנית עצמה. אמרנו שאם צריך שניים, כנראה שצריך״
אמר אריק מנדלבאום, אב אומנה ומנכ״ל ארגון ״אדם לחיים שווים״
כך הצטרפה גם שילת למשפחה. אלא שבבית לא היה מספיק מקום לשלושה ילדים. ״הוצאתי את המטבח מתוך הבית והפכתי אותו לחדר שינה. היה לנו מטבח בחוץ. ככה זה התחיל״, מספר אריק.
״קטפתי להם פרח ושמרתי אותו עד שניפגש״
מי שחיכתה במיוחד להגעתם הייתה רותם, כיום בת 24, סטודנטית לעיצוב פנים ועוזרת מנכ״ל בארגון ״אדם לחיים שווים״. היא זוכרת היטב את המפגש הראשון עם שני הילדים שעתידים היו להפוך לאחיה.
״זו הייתה התגשמות חלום מבחינתי, שיהיו לי אחים. אני זוכרת שיום לפני המפגש קטפתי פרח גדול ויפה ושמרתי אותו, וכתבתי להם ברכה. כשהגענו למרכז שיחקנו יחד בג׳ימבורי ונתתי להם את הפרח. אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני זוכרת כמה התרגשתי״
סיפרה רותם מנדלבאום, האחות הקולטת
עם הגעתם של שילת ונתנאל השתנו החיים בבית. רותם, שעד אז נהנתה מחדר משלה, החלה לחלוק אותו עם שני אחיה החדשים. ״ממש רציתי אחים, אז לא היה לי אכפת מהתנאים. בהתחלה חשבתי לעצמי אם אני מעדיפה אח או אחות. בסוף קיבלתי את שניהם״, היא צוחקת.
אבל לצד ההתרגשות, החיים המשותפים הציבו גם אתגרים. שילת ונתנאל הגיעו למשפחה לאחר שחוו קשיים בילדותם, וההסתגלות לבית החדש הייתה הדרגתית. אריק מספר כי בתחילת הדרך שילת כמעט שלא דיברה, ולעיתים נהגה להסתיר אוכל מתחת למיטה או להגן על הצלחת שלה בזמן הארוחות. ״הייתה שם חוויה של הישרדות בילדות״, הוא מסביר. ״היום החדר של שילת הוא המקום הפרטי שלה, וזה חשוב לה מאוד״.
״אני אוהבת את זה שיש לי שתי אימהות״
כיום שילת בת כמעט 19. היא סיימה לאחרונה את לימודיה בתיכון, מחפשת מסגרת שירות לאומי המתאימה לצרכיה ולומדת לקראת מבחן התיאוריה לנהיגה באמצעות מסלול מונגש. את שנותיה הראשונות במשפחת מנדלבאום היא כמעט שאינה זוכרת, אבל על החיים שלה היום היא מדברת בחיוך.
״אני אוהבת את זה שיש לי שתי אימהות. לפעמים קצת קשה להסביר לאנשים למי אני מתכוונת כשאני אומרת ׳אמא׳, אבל זה מרגיש ממש טוב. יש יותר אהבה ויותר תשומת לב משני הצדדים״
אמרה שילת מנדלבאום
הקשר עם אימה הביולוגית, שבתחילת הדרך התקיים במסגרת מפגשים מפוקחים, התפתח לאורך השנים לקשר קרוב. לדברי אריק, היחסים בין המשפחה הקולטת לאם הביולוגית טובים, והיא ממשיכה להיות חלק משמעותי מחייה של שילת.
אריק, המשמש כיום כמנכ״ל ארגון ״אדם לחיים שווים״ המפעיל בין היתר את שירותי האומנה של ארגון אדנמ-אדם, מכיר את עולם האומנה משני צדדיו: כאב אומנה וכמי שאחראי על הפעלת שירותי אומנה וליווי משפחות. לדבריו, אחד הגורמים שסייעו למשפחתו לאורך השנים היה הליווי המקצועי שקיבלו ממשרד הרווחה ומארגון מטב השירות לאומנה, שמלווה אותם. ״היו לנו רגעים ותקופות שבהם שירותי האומנה היו ממש משני מציאות. אתה לא לבד בתוך הדבר הזה״.
גם רותם זוכרת את הקשר עם העובדת הסוציאלית שליוותה את המשפחה. ״גם אני, כאחות קולטת, הייתי מדברת איתה על הקשיים שלי ועל מה שעובר עליי. זה היה משמעותי מאוד גם בשבילי״.
עשרות ילדים מחכים למשפחה
סיפורה של משפחת מנדלבאום הוא אחד מסיפוריהן של אלפי משפחות אומנה בישראל, שבחרו לפתוח את ביתן לילדים שאינם יכולים לגדול בבית הוריהם הביולוגיים. על פי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי, כ־60 ילדים עדיין ממתינים למציאת משפחת אומנה מתאימה.
״לכל ילד מגיע לגדול בבית שמעניק לו חום, ביטחון, אהבה ותחושת שייכות. עבור ילדים עם מוגבלות, משפחת אומנה יכולה להיות הרבה מעבר למסגרת. היא יכולה להיות הבית שמאמין בהם, מחבק אותם ומאפשר להם לגדול, להתפתח ולממש את היכולות שלהם. פתיחת הבית לילד היא הזדמנות לשנות עבורו עולם שלם״
אמרה מיכל של, מנהלת שירות מסגרות ילדים במנהל מוגבלויות במשרד הרווחה
משפחות המעוניינות לקבל מידע נוסף על האפשרות להפוך למשפחת אומנה מוזמנות לפנות לארגון אדנמ-אדם מקבוצת עמל ומעבר בטלפון 4561*.
