טענתי היא שהאזור אינו יכול להגיע לשלום בר-קיימא בלי להידרש לשאלה הזו. העצמאות והקמתה של מדינה כורדית חייבות להיכנס לסדר היום הבינלאומי, כאמצעי לסיום שלטון כפוי ולצמצום מקור מתמשך לאי-יציבות.
השאלה הכורדית אינה ניתנת לצמצום לאופיין של הממשלות שבשלטון. המעבר של איראן מהמונרכיה הפהלווית לרפובליקה האסלאמית לא העביר ריבונות לאומה הכורדית. אותו מבחן חל על טורקיה תחת אתאטורק וארדואן; על עיראק לפני סדאם חוסיין, בתקופתו ואחריו; ועל סוריה לפני חאפז אל-אסד, תחת חאפז ובשאר, ותחת ממשלתה הנוכחית. הבדלים במדיניות ובחומרת הדיכוי הם אמיתיים. ואולם כל עוד הסמכות העליונה נותרת בטהרן, באנקרה, בבגדאד או בדמשק, חילופי משטר אינם פותרים את השאלה הלאומית הכורדית.
הרציפות הזו עומדת בבסיס דחייתי את הטיעון בדבר שלמות טריטוריאלית כהצדקה לשימור הסטטוס קוו. אינני רואה בכורדיסטן קניין פוליטי של ארבע המדינות הללו, שרשותן אמורה לקבוע את עתיד תושביה. בהבנתי הפוליטית וההיסטורית, שלטון שנכפה בכוח ובדיכוי מהווה כיבוש. הגבולות הקיימים לא נקבעו בהסכמה חופשית של האומה הכורדית. חלוקתה של כורדיסטן אינה ניתנת, כמובן, לייחוס להסכם אחד או לקו אחד שסומן על מפה: ההיסטוריה שלה כוללת קדימונים עות׳מאניים ואיראניים, וכן את ההסדרים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. המורכבות הזו אינה מיישבת את היעדר ההסכמה.
המשפט הבינלאומי מגן על שלמות טריטוריאלית ובה בעת מכיר בזכותם של עמים להגדרה עצמית. עקרונות אלה אינם מקימים זכות אוטומטית ואוניברסלית לפרישה; גם חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בעניין קוסובו לא העניקה זכות כזו. השימוש הפוליטי שלי במונח ״כיבוש״ אינו מרמז שבית משפט פסק כי דיני הכיבוש הצבאי חלים על כל ארבעת חלקיה של כורדיסטן. עמדתי היא שקיומו של גבול אינו מעניק, כשלעצמו, לגיטימציה קבועה לשליטה. יש לבנות טיעון משפטי ופוליטי, המעוגן ברצונו החופשי של העם, כדי להתגבר על חלוקה כפויה ולהבטיח הכרה בריבונותה של כורדיסטן.
עבור האומה הכורדית, העצמאות כרוכה בהישרדות. מערכת אנפאל בעיראק, שלילת האזרחות שנבעה ממפקד האוכלוסין הסורי של 1962, ומדיניות של דיכוי והגבלות על שפה ועל התארגנות פוליטית — כל אלה מראים שהסוגיה חורגת הרחק מעבר לייצוג מנהלי. במשך יותר ממאה שנים, התליית הזכויות הלאומיות בממשלות המרכזיות שימרה את יכולתן של אותן ממשלות לשלול אותן. אנפאל הוא מקרה מתועד של רצח עם. צורות אחרות של דיכוי תרבותי אינן אמורות לקבל אוטומטית את אותה הגדרה משפטית בלי לבחון את הקריטריונים המשפטיים הרלוונטיים.
הריגתם של מנהיגים כורדים לא החלה עם הרפובליקה האסלאמית. ב-1930, לאחר שהוזמן לאושנוויה, נהרג סימקו במלכודת שטמנו כוחות ממשלתו של רזא שאה. עבד אל-רחמן קאסמלו נרצח בווינה ב-1989 בעת שניהל משא ומתן עם נציגי הרפובליקה האסלאמית; הוא דגל בדמוקרטיה באיראן ובאוטונומיה לכורדיסטן. ב-1992 נרצחו סאדק שרפכנדי ובני לווייתו במסעדת מיקונוס בברלין. מיקונוס לא היה מפגש משא ומתן. ב-1997 ייחס בית משפט בברלין את האחריות להוראה על הרציחות להנהגה הפוליטית של איראן.
חוויות כאלה מזינות את דחייתי משא ומתן עם המדינות השולטות בכורדיסטן כנתיב לשחרור לאומי. בהערכתי, הבטחות לפתור את השאלה הכורדית מוגבלות בדרך כלל לשימור ריבונותן של אותן מדינות. הן עשויות לשמש לקניית זמן, להטמעת כורדים במבנים המדינתיים הקיימים ולשיקום היכולת לדכא. זוהי הערכה בנוגע למבנה הכוח, והיא אינה מוסכמת על כל זרם פוליטי כורדי. דחיית האסטרטגיה הזו אינה פוסלת דיפלומטיה בינלאומית, פעולה משפטית או מאמצים להשיג תמיכה בעצמאות.
ההתפתחויות באוקטובר 2026 מחזקות את ההבחנה בין שינוי במאזן הכוחות לבין העברת ריבונות. איומים צבאיים, לחץ כלכלי ומגעים דיפלומטיים בנוגע לאיראן נמשכים במקביל. דיווח רויטרס מ-16 באוקטובר, שלפיו טראמפ העלה את האפשרות לתקיפה נוספת, לא היה דיווח על כך שהתקפה התרחשה. גם הצהרותיו של נתניהו על הימנעות מתקיפה מקדימה לפני הבחירות בישראל אינן יוצרות מחויבות כלשהי לעתידה של כורדיסטן. לחץ חיצוני יכול להתרחש במקביל להחרפת הדיכוי הפנימי. על כן האסטרטגיה של כורדיסטן המזרחית אינה יכולה להישען על המתנה לנפילת הרפובליקה האסלאמית או על החלטות קצרות-טווח של מעצמות זרות.
בעיראק, נסיגת כוחות משימת הקואליציה בסוף ספטמבר, לצד המשך שיתוף פעולה באימונים ובמודיעין, שינתה את הסדרי הביטחון. שינוי הרכב הממשלה בבגדאד באוקטובר אינו משנה כשלעצמו את מעמדה הריבוני של האומה הכורדית. דרישתה של ממשלת אזור כורדיסטן לחלק מובטח בתקציב ולהעברות כספים אמינות חושפת את בעיית התלות הכלכלית. כל עוד ביטחונם ופרנסתם של אנשים תלויים בהחלטות המתקבלות במקום אחר, פרלמנט מקומי ורשות מבצעת אינם מסתכמים בשליטה מלאה בעתידם. תנועת העצמאות חייבת להחזיק גם בתוכנית אמינה להכנסות ולממשל נושא באחריות.
בסוריה, הצו מינואר המכיר בכורדית כשפה לאומית ומסדיר אזרחות למי שנפגעו משלילת האזרחות שנבעה ממפקד 1962 נושא השלכות חשובות לזכויותיהם של בני אדם. גם הפירוק המוכרז של כוחות סוריה הדמוקרטית ככוח עצמאי, במסגרת תהליך השתלבותם בצבא, ושיבתם של חלק מהעקורים — הן התפתחויות בעלות משמעות. זכויות שפה, ארגון מחדש של הכוחות הצבאיים והשיבה הביתה — כל אחת מהן צריכה להיבחן לגופה. אף אחת מהן לבדה אינה קובעת איזו סמכות מובטחת יש לתושבי כורדיסטן המערבית על ביטחונם, על משאביהם ועל עתידם הפוליטי.
בטורקיה, חקיקה המסדירה דחייה מותנית של העמדה לדין ושל הוצאת גזרי דין לפועל, לצד דיווחים ממקורות ביטחוניים טורקיים שלפיהם ה-PKK עזב חלק מהמחנות, מצביעה על שינוי בהסדרי הביטחון. דיווחים כאלה אינם מאשרים פירוק נשק מלא או פתרון של השאלה הלאומית. גם כאשר צמצום הלחימה מציל חיים, הריבונות נותרת בלתי פתורה. בכל ארבעת חלקיה של כורדיסטן, המבחן המשותף הוא אם בני האדם זכו בזכות להכריע באופן עצמאי, או שמא השתנו רק השיטות שבהן שולטים בהם ומנהלים אותם.
מסיבה זו אינני רואה באוטונומיה, בפדרליזם או בקונפדרליזם בתוך ארבע המדינות הקיימות את התשובה הסופית לשאיפות הלאומיות הכורדיות. זכויות שפה, ביטחון יומיומי והשתתפות פוליטית — כל אלה חשובים. אין לקבל או לקדם הישגים אלה במחיר של ויתור קבוע על עצמאות. ״אחוות העמים״ היא בעלת אמינות רק כאשר היא מכירה בזכות לבחור בחופשיות. ידידות בין אומות אינה מחייבת אותן לחיות תחת מדינה אחת. הסמכות העליונה על ביטחון, על משאבים ועל יחסי חוץ חייבת להיות נתונה בידי תושבי כורדיסטן.
אני מאמין שהכורדים יכולים להפוך לבעלת הברית הגדולה והאמינה ביותר של ארצות הברית, ישראל והמערב. שיתוף הפעולה של הכוחות הכורדיים עם הקואליציה נגד דאעש מדגים את הפוטנציאל לשותפות כזו. מימושה מחייב מוסדות אמינים, קבלת החלטות עצמאית ומחויבויות הדדיות. אין להתייחס לאומה הכורדית כאל כוח העומד לרשות משימות הביטחון של מעצמות אחרות. גם שיתוף פעולה בעבר אינו יוצר מחויבות אוטומטית להכיר בעצמאות. יש לבקש את התמיכה הזו במפורש ולקדם אותה באמצעות מערכות יחסים מתמשכות.
העצמאות לא בהכרח תתקדם בו-זמנית בכל ארבעת חלקיה של כורדיסטן. מדינות עצמאיות בכורדיסטן המזרחית, המערבית, הדרומית והצפונית עשויות להוות נתיב אפשרי אחד במעבר. בהסכמתם החופשית של תושביהן, המדינות הללו יוכלו לאחר מכן להקים כורדיסטן מאוחדת וקונפדרלית. עצמאותן הריבונית תבדיל את ההסדר הזה באופן יסודי מקונפדרליזם בתוך המדינות הקיימות. אין זה מרשם קבוע לשמירת כורדיסטן מחולקת לארבעה. זוהי דרך ליישב בין אחדות לאומית לבין תנאים ולוחות זמנים שונים לעצמאות.
הלגיטימיות של מדינה עתידית תהיה תלויה בחירותם של כל תושביה. אזרחות שווה, זכויות נשים ומיעוטים, חופש להביע התנגדות, בחירות חופשיות וכוחות ביטחון נושאי אחריות — כל אלה חייבים להיות מובטחים. האחריות לדיכוי מוטלת על הממשלות ועל מבצעיו; אין להפוך אותה להאשמה קולקטיבית המופנית כלפי פרסים, טורקים או ערבים. באזורים מעורבים, הביטחון הציבורי, זכויות הקניין והשיבה הבטוחה והוולונטרית של עקורים צריכים להנחות את ההחלטות. מיזם עצמאות שישחזר אי-שוויון בתוך גבולותיו שלו יערער את תביעתו לשחרור.
המעבר למדינאות עצמאית כרוך בסיכונים ובעלויות. יש להתמודד עם פילוגים פנימיים, עם תלות כלכלית ועם יריבות בין מעצמות אזוריות — באמצעות בניית מוסדות, שקיפות פיננסית, גיוון יחסי החוץ והגנה על אזרחים. ואולם גם הסטטוס קוו גובה מחיר מתמשך של דיכוי ומשבר. עצמאות כורדית לא תפתור כשלעצמה כל סכסוך במזרח התיכון. לדעתי, עם זאת, היא אחד היסודות ההכרחיים לשלום בר-קיימא. סדר המבטיח את ביטחון המדינות באמצעות שלילת הריבונות הכורדית רק מגלגל את הבעיה אל העתיד. השלום נעשה עמיד יותר כאשר תושבי כורדיסטן שולטים בגורלם.
