שכרתי דירה, יותר נכון חדר. אמנם הוא דורש שיפוץ רציני, ואמנם השותפה שלי לא מנקה את הבית, אבל אמרתי לעצמי: "זה שווה את ה 2000 שקל שאני מוציאה עכשיו, הרי מרוויחים פה יותר מאשר בצפון ממנו אני באה"..
ואני אכן עובדת – אני עובדת ב 3 עבודות שונות: אני שומרת על ילדים בלילות, ממלצרת בערבים ומקלידה עבודות סמינריון לסטודנטים על חשבון השיעורים שלי באוניברסיטה.
אמא שלי חושבת שאני עשירה... גם אני חשבתי שאהיה - הרי אמרו לנו שמי שעובד קשה ירוויח את לחמו. אבל למעשה, לא בלבד שאני לא נהיית עשירה, אני אפילו לא מרוויחה את לחמי, אני מרוויחה בזיעת אפי את לחמו של בעל הבית שלי. אותו בעל בית שמעלה לי את שכר הדירה בכל חצי שנה בעוד 100$. זה שבגללו אני יושבת בחדר הצנוע שלי ובוכה על כך שאני לא מצליחה לסיים את החודש ושחשבון הבנק שלי עוד רגע מתייבש כי הוא מתחת לקו האדום.
אבל ככה זה כשצריך לשלם 2000 ₪ בחודש (בלי חשמל וארנונה) על חדר שבצפון משלמים עליו אולי 600 ₪. ככה זה כשמשלמים עוד 1000 ₪ בכל חודש על קניות בסופר וארנונה (עם הנחה כי אני סטודנטית), על אוטובוס שעולה לי 1600 שקל בשנה, ובל נשכח הוצאות על תיקון צנרת כזו או אחרת. אז אתם שואלים למה לא הלכתי ללמוד במקום אחר? למה דווקא תל אביב?
(המחירים הם בשקלים לחודש ומדובר בשכר לחדר אחד בדירת שותפים)
ירושלים? שכ"ד ממוצע לחדר בדירת שותפים נע בין 1700-2300 ₪ לחודש. רחובות? שכ"ד ממוצע 1500-2000 ₪. גבעתיים? 1700 ₪. ת"א? נע בין 1700-2300 ₪. החברה הישראלית מצפה מאיתנו הצעירים מצד אחד - לרכוש השכלה, להיות הכי טובים, ללמוד במוסדות היוקרתיים ביותר.. כי יש תחרות.
אך מצד שני תוקעים לנו טריז בין הרגליים. ומה תעשה סטודנטית צעירה כמוני שהוריה לא יכולים לתמוך בה כלכלית? הפתרון שהוצע לי ע"י העירייה בדבר שכר הדירה הגבוה מידי בתל אביב היה- "תחזרי הביתה להורים, שישלמו עליך". לחזור הביתה מבחינתי זה להישאב למעגל עוני שלא נגמר.
אני לא חוזרת הביתה, אני נלחמת למען העתיד שלי. וזו חלק מהמלחמה - אני מנסה לעורר מודעות, חמלה ואולי אפילו הזדהות. הגיע הזמן שסטודנטים מערים שונות יקימו קול צעקה.
לא יכול להיות שאני אממן את הדירה המפוארת של זה שלא שיפץ את הדירה שהוא משכיר עוד משנות ה 50, שהגג דולף ויש סתימה בשירותים כל רגע. זה שיושב עכשיו באיזה חוף בקוסטה ריקה ושותה שייק פירות כשאני ממלצרת לעוד בחור שדורש ממני להביא לו את האוכל מהר כי הוא רעב.
לא יכול להיות שאני אאבק לשרוד בלימודים ואכשל במבחנים כי אין לי זמן ללמוד, בעוד הילדים של זה שאני מממנת אותו ייסעו במרצדס שלהם, ילמדו בהרצלייה ויזכו בתעודת הצטיינות כי אבא (וגם אני) שילמנו להם על התואר. הגיע הזמן שנעשה משהו!
הגיע הזמן שהמחירים יפסיקו להרקיע שחקים רק בגלל שיש מי שישלם. הגיע הזמן שיהיה דיור בר השגה,אבל לא בעוד 10 שנים או יותר. עכשיו.
הגיע הזמן שעריית תל אביב תתעורר ותבין כי תל אביב וסביבותיה הופכות מקום לעשירים בלבד, כי העיר רומסת את צעיריה שמנסים את דרכם הראשונה בכרך,מגדילה את הפער בין עשירים לאלו שפחות. אני,ילדה ענייה מהפריפריה,אמנם סטודנטית למשפטים אך נותרתי ענייה,גם בחיי הבוגרים בתל אביב.
הכותבת היא נטע לי לוי, סטודנטית למשפטים מאוניברסיטת תל אביב