התנגדות למדיניות ישראלית אינה שנאת יהודים באופן אוטומטי, ואי-הכרה דיפלומטית אינה זהה לאסטרטגיה של השמדה. הבחנה בין השניים אינה מחייבת תמימות ביחס לאיומים אמיתיים, ואף לא אדישות לסבל הפלסטיני. היא מחייבת בדיוק את ההפך: נכונות לתאר את השחקנים ואת יעדיהם בפועל בדייקנות.
הכרה מול חתירה לחיסול
נכון ל-2026 ישראל מוכרת על ידי הרוב הגדול של חברות האו"ם. הערכות עדכניות מציבות את המספר בטווח של 163 עד 169 מתוך 192 המדינות האחרות — כ-85 עד 88 אחוזים. קבוצת שארית, המרוכזת בעיקר בחלקים מהעולם המוסלמי ובקומץ מדינות נוספות, ממשיכה להימנע מהכרה רשמית: בהן איראן, עיראק, לבנון, סוריה, תימן, פקיסטן, ערב הסעודית, אינדונזיה, מלזיה, בנגלדש, אלג'יריה, לוב וכווית.
אלא שאי-הכרה אינה שקולה למסע מחיקה. ערב הסעודית, למשל, אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל ומתנה נורמליזציה עתידית בהתקדמות לעבר מדינה פלסטינית. זו עמדה דיפלומטית נוקשה — לא קריאה להשמדה. מצרים וירדן מקיימות הסכמי שלום; איחוד האמירויות ובחריין נירמלו את יחסיהן במסגרת הסכמי אברהם.
המשחק הארוך של איראן
אם השאלה היא איזו מדינה חתרה בעקביות הרבה ביותר להחלשתה או לחיסולה של ישראל, התשובה הברורה היא המשטר האיראני. במשך עשורים השקיעה טהראן ברשת של ארגונים חמושים המקיפים את ישראל ומסוגלים להפעיל לחץ מכמה כיוונים בו-זמנית. הרשת מעולם לא הייתה שרשרת פיקוד נוקשה — לכל ארגון הנהגה משלו, אינטרסים מקומיים ומידה של עצמאות — אך דפוס התמיכה מתועד היטב: נשק, הכשרה, מימון ותיאום אסטרטגי הזורמים מאיראן אל חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, החות'ים בתימן ומיליציות פרו-איראניות בעיראק ובסוריה.
דיווחים עדכניים מלמדים שהרשת אינה מובסת ואינה רדומה. הערכות ישראליות במהלך 2026 תיארו מאמצים איראניים לשקם את התיאום בין השחקנים הללו לקראת לחץ אפשרי בכמה חזיתות. חיזבאללה, אף שנפגע קשות במבצעים ישראליים ואיבד את חסן נסראללה, נותר הכוח הצבאי הלא-מדינתי האדיר ביותר הניצב מול ישראל. נסראללה עצמו תיאר את ישראל שוב ושוב במונחים קיומיים — "סרטן" שיש לעקור, ישות שאפשר וצריך למחוק מן המפה. ההנהגה הנוכחית ממשיכה להציג את העימות עם ישראל כלב זהותו של הארגון.
חמאס תופס מקום מעט שונה. האמנה שלו מ-1988 שללה חד-משמעית את לגיטימיות ישראל והייתה ספוגה בשפה אנטישמית. המסמך המדיני מ-2017 ריכך את הרטוריקה: הוא קיבל מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כנוסחה של הסכמה לאומית, אך המשיך לסרב להכיר ב"ישות הציונית" ולהצהיר על שחרור פלסטין ההיסטורית כיעד הסופי. הלכה למעשה, חמאס חתר להחליף את הריבונות הישראלית ולא להתקיים לצידה.
החות'ים ממחישים כיצד הרשת פועלת בזמן אמת. מאז המלחמה בעזה הם תוקפים את ישראל ואת נתיבי השיט הבינלאומיים, ומציגים זאת כסולידריות עם הפלסטינים. בספטמבר 2026 דיווחו מקורות שונים, ובהם רויטרס, על הכוונה ותמיכה של משמרות המהפכה מאחורי התקדמות חות'ית לאורך חופי ים סוף של תימן — מהלכים הלוחצים על ישראל ומאיימים בה בעת על אינטרסים סעודיים ועל הסחר העולמי. הדפוס עקבי: איראן מספקת יכולת וכיוון אסטרטגי, והארגונים רודפים אחר אג'נדות חופפות אך לא זהות.
בין איבה קיומית לוויכוח מדיני
ההבחנה הזאת חשובה. ממשלה יכולה לסרב להכרה, לדרוש מדינה פלסטינית או לגנות מבצעים ישראליים מסוימים בלי לחתור להיעלמותה של ישראל. מצרים וירדן מכירות בישראל ומקיימות הסכמי שלום, ובה בעת נשמעות בקול רם בסוגיה הפלסטינית. איחוד האמירויות ובחריין נירמלו יחסים במסגרת הסכמי אברהם. הרשות הפלסטינית בהנהגת פת"ח קיבלה את מסגרת אוסלו ואת קיומה של ישראל כשותפה למשא ומתן — גם אם התוצאות בשטח מאכזבות פלסטינים רבים.
ארצות הברית היא שותפתה האסטרטגית הקרובה ביותר של ישראל. הסיוע הצבאי, שיתוף המודיעין והחיפוי הדיפלומטי מעניקים לישראל חופש פעולה רחב יותר. אך אין מדובר ביחסי מפעיל-בובה: וושינגטון לחצה לא פעם על ישראל בסוגיות של נסיגה מלבנון, נפגעים אזרחיים ומשא ומתן מדיני, וישראל מצידה מקבלת החלטות עצמאיות מתי וכיצד להפעיל כוח מול איומים שהיא מגדירה כקיומיים. מבקרים טוענים שלעיתים היקף המבצעים חורג מהגנה עצמית מיידית — וקיומם של איומים אמיתיים אינו מכשיר אוטומטית כל תגובה.
אנטישמיות ואנטי-ציונות אינן מילה נרדפת
נדרשת הפרדה נוספת: ביקורת על התנחלויות, על ממשלת נתניהו, על טקטיקות צבאיות בעזה או בלבנון, ואפילו על האידאולוגיה הציונית — אינה זהה לאנטישמיות. אנטישמיות מכוונת נגד יהודים באשר הם יהודים: אשמה קולקטיבית, תיאוריות קונספירציה על שליטה בממשלות ובתקשורת, עלילות דם או הטענה שיהודים ראויים לרדיפה. גם קיצונים אסלאמיסטים וגם תנועות ימין קיצוני סחרו ברעיונות הללו. ייחוס עמדות כאלה לאוכלוסיות שלמות של מוסלמים, ערבים, איראנים או פלסטינים אינו מדויק ואינו הוגן. רוב המתנגדים למדיניות ישראלית מתנגדים לכוח, לטריטוריה ולמדיניות ביטחון — לא לעצם קיומם של יהודים.
שורה תחתונה
אם השאלה היא מי מבקש בבירור את סופה של ישראל כמדינה, הראיות מצביעות על המשטר האיראני ועל כמה ארגונים חמושים — ובראשם חיזבאללה, ובעמדתו המכוננת והמתמשכת גם חמאס — ולא על עמים או דתות שלמות. אם השאלה היא מי מנצל את הסכסוך כחלק ממאבק גיאופוליטי רחב, התשובה צפופה הרבה יותר: איראן משתמשת בשלוחות כעומק אסטרטגי, ארצות הברית רואה בברית עם ישראל נכס מרכזי במזרח התיכון, מדינות ערביות ממנפות את הסוגיה הפלסטינית בדיפלומטיה שלהן, וישראל עצמה מפעילה כוח צבאי בשם מה שהיא מגדירה כביטחון. אין ראיה אמינה ל"יד נעלמה" אחת שמכוונת את הכול.
בהירות בהבחנות הללו אינה תמימות ביחס לאיומים אמיתיים ואינה אדישות לסבל הפלסטיני. היא בדיוק ההפך: הנכונות לתאר את השחקנים ואת מטרותיהם האמיתיות במדויק, במקום לקפל כל מחלוקת לכדי איבה קיומית.
המאמר פורסם במקור באנגלית באתר Faith & Freedom News, מאת החוקר ופרשן הדעה ח'ורם עלי רזא, במסגרת מדור הניתוח הבין-דתי והגיאופוליטי של התנועה האברהמית.