פרשנות שטח | יום שלישי, 13 באוקטובר 2026
במשך חודשים ארוכים המבט של העולם על איראן היה נעוץ בים: במכליות הבוערות במצר הורמוז, במצור הימי האמריקני ובמוקשים הימיים. אבל בסוף השבוע האחרון הבהירה טהרן שהיא חוששת לא פחות מהיבשה. בראיון נרחב לסוכנות הידיעות פארס, הקרובה למשמרות המהפכה, חשף מפקד כוחות היבשה של הצבא הסדיר (ארתש), תת-אלוף עלי ג'האנשאהי, תמונה שנדיר לשמוע מפי קצין איראני בכיר: צבא שנערך לאפשרות שכוחות זרים ינסו לחצות את גבולות הרפובליקה האסלאמית ברגל.
לדברי ג'האנשאהי, שצוטטו בהרחבה בכלי תקשורת איראניים ובאתרים ערביים ביום שבת, יותר מ-50 יחידות קרביות ותומכות נותרו פרוסות לאורך הגבולות מאז המלחמה, "בעמדותיהן ההגנתיות", ומוכנות להתמודד עם כל איום וכל ניסיון של "כוחות עוינים" להיכנס לשטח איראן. לא מדובר בתרגיל ולא בפריסה טקסית: המפקד תיאר שינוי עמוק בפריסת כוחות היבשה, שנבנו במשך עשורים כצבא הגנה סטטי, ועכשיו נדרשים להחזיק חזית באורך אלפי קילומטרים.
מהגבול הכורדי ועד חוף מכראן
המפה שמשרטט ג'האנשאהי רחבה במיוחד. הפריסה, כך אמר, משתרעת מצפון-מערב המדינה, דרך המערב והדרום-מערב, וממחוזות המזרח והדרום-מזרח ועד חוף מכראן האסטרטגי שלחוף ים עומאן. כלומר: הגבול עם כורדיסטן העיראקית וטורקיה, הגבול הארוך עם עיראק, הגבול המזרחי עם אפגניסטן ופקיסטן, והחוף הדרומי שמחוץ למצר הורמוז.
הרכב הכוחות שתיאר משקף את סוג האיום שטהרן מדמיינת: חטיבות ניידות, כוחות התערבות מהירה, יחידות שריון ויחידות ממוכנות, עוצבות ארטילריה והנדסה, ולצדן יחידות טילים ומל"טים. זה אינו מערך שנועד לרדוף אחרי מבריחים או חוליות חמושות קטנות. זה מערך שנועד לבלום כוח צבאי מאורגן.
הפרט המעניין ביותר בראיון נוגע לשדות התעופה. לדברי המפקד, כוחות היבשה ערכו סיורים במספר אזורים כדי לזהות אתרים שבהם עלולים כוחות עוינים לנחות או לחדור, ושדות תעופה נטושים הוזכרו כדוגמה מפורשת. לכל תרחיש כזה, כך נמסר, הוקצו יחידות ייעודיות. במילים אחרות, טהרן מתכוננת לא רק לפלישה קרקעית קלאסית דרך הגבול, אלא גם להנחתה מוטסת או לפשיטה של כוחות מיוחדים לעומק השטח.
צבא שיורד מתחת לאדמה
אם הפריסה עצמה מעידה על החשש, אופן הביצוע מעיד על הלקחים מהמלחמה. ג'האנשאהי סיפר שהעברת הלוחמים, התחמושת והציוד הכבד בוצעה ברובה בשעות הלילה ותחת איום אווירי ואיום מל"טים מתמיד. ההיגיון ברור: כל שיירה שנחשפת ביום עלולה להפוך למטרה.
במחנות עצמם, כך תיאר, נחפרו תעלות ומנהרות, הוקמו עמדות ירי וביצורים הגנתיים, והכל במטרה אחת: לצמצם נפגעים ולמנוע פגיעה בציוד אם הבסיסים יחטפו שוב תקיפות אוויריות כבדות. המפקד אף הודה, בגלוי יחסי, שבמהלך המלחמה הותקפו כמה מחנות של כוחות היבשה וחלקים גדולים מהמבנים בהם נהרסו. הוא לא מסר מספרי נפגעים ולא הערכת נזק, והסתפק בטענה שפיזור הכוחות והביצורים צמצמו את האבדות.
במקביל, לפי הדיווחים, הפיקוד הצבאי בחן מחדש את התוכניות המבצעיות, ביצע שינויים במבנה העוצבות הקרביות, צייד את היחידות בנשק מדויק ו"חכם" ובמערכות תקשורת ושליטה מרושתות, ושדרג את אימון הלוחמים. בתנאי השטח, הוסיף, הכוחות ממשיכים לפעול בטמפרטורות של יותר מ-50 מעלות צלזיוס בחלק מהגזרות, בלחות גבוהה, ותוך מחסור בחלק מהאמצעים הלוגיסטיים. זו הודאה נדירה: מפקד בכיר שמספר בפומבי שחייליו בשטח סובלים ממחסור.
המסר הכפול: הרתעה כלפי חוץ, הרגעה כלפי פנים
ג'האנשאהי לא הסתפק בתיאור ההגנה. לפי הדברים שפורסמו, הוא טען כי יחידותיו שיגרו במהלך המלחמה טילים ואלפי מל"טים מדגם "ארש" לעבר בסיסים אמריקניים באזור ולעבר ישראל, וכי ייצור הנשק לא נעצר במהלך הלחימה ונמשך גם עכשיו, כך שיכולות הכוחות, לדבריו, גבוהות היום מבעבר. את הטענות האלה אי אפשר לאמת באופן עצמאי, והן חלק מובהק ממלחמת התודעה שמנהלת טהרן.
באותו יום פרסמה סוכנות תסנים דברים של הרמטכ"ל ומפקד מטה ח'אתם אל-אנביא, אלוף עלי עבדוללאהי, שאישר כי מטות פיקוד של משטרת איראן הותקפו במהלך המלחמה וכי שוטרים נהרגו. הוא האשים את ארצות הברית וישראל, לא מסר את מספר ההרוגים ולא פירט אילו מתקנים נפגעו, וקרא לשקם במהירות את המטות כדי שהמשטרה תוכל לחזור לתפקד. עבדוללאהי שיבח את שיתוף הפעולה בין הכוחות המזוינים, המשטרה, גופי המודיעין והאזרחים בשמירה על "הביטחון הפנימי".
הצירוף של שתי ההודעות אינו מקרי. המשטרה היא הכלי המרכזי של המשטר מול הרחוב, והצבא הוא החומה מול האויב החיצוני. כששני הגופים מדווחים באותו סוף שבוע על פגיעות שספגו ועל שיקום מואץ, המסר לציבור האיראני הוא שהמדינה עדיין עומדת על רגליה, והמסר לוושינגטון הוא שכל ניסיון להכריע את המשטר מהקרקע יתקל במערך מוכן.
החזית שכבר בוערת: זאהדאן וכורדיסטן
אלא שעבור טהרן, האיום הקרקעי אינו רק תרחיש תיאורטי של פלישה אמריקנית. בשני קצוות המדינה, הגבולות כבר מדממים. ב-1 באוקטובר הודיע "מטה קודס" של כוחות היבשה של משמרות המהפכה כי במבצע באזור "מנזל אב" שבזאהדאן, בירת מחוז סיסתאן ובלוצ'יסתאן, נהרגו שישה חברים במה שכונה "חוליית טרור תכפירית". לפי ההודעה, החוליה זוהתה באותו בוקר על סמך "דיווחים מהציבור" ו"מעקב מודיעיני מדויק", תכננה פיגועים באזור, ובמקום נתפסו מטעני נפץ. זהות ההרוגים לא פורסמה. כמעט באותו זמן דווח על פיצוץ סמוך למטה משטרה בעיר, וימים ספורים קודם לכן הודיעו משמרות המהפכה על מבצע נוסף שבו, לטענתם, חוסלו חוליות נוספות.
בצפון-מערב, בגבול כורדיסטן, משמרות המהפכה הודיעו על תקיפת אתרים שלטענתם שייכים לאופוזיציה הכורדית החמושה, וטהרן מצהירה שהיא עוקבת אחר תנועות לאורך הגבול בתוך האזור הכורדי בעיראק. בכירים איראנים חוששים, כפי שתיאר אתר אל-ג'זירה בסוף ספטמבר, שהאזורים הללו ישמשו בסיס לפעולות נגד המשטר בדיוק ברגע שבו מתנהלים מגעים עקיפים מול וושינגטון ומתגברות ההערכות על אופציה צבאית מחודשת.
בטהרן חלוקים: איום אמיתי או מטרד
גם בקרב פרשנים איראנים אין הסכמה על משקל האיום. חוסיין רויוראן, חוקר לענייני אזור מטהרן, תיאר בשיחה עם אל-ג'זירה את הגבולות כאזורים "רכים מבחינה ביטחונית", שבהם לקבוצות האופוזיציה מעבר לגבול יש תמיכה וחופש תנועה. עם זאת, הוא שלל את האפשרות של מבצע צבאי רחב היקף וצפה פיגועים מוגבלים בלבד. לדבריו, המפלגות הכורדיות, ובהן פז'אכ וקומלה, ממשיכות לפעול בזכות תמיכה אמריקנית וישראלית ולא בזכות בסיס רחב בתוך איראן. הוא הזהיר שכל מהלך צבאי מכורדיסטן לתוך איראן יגרור תגובה איראנית נגד תשתיות באזור, והזכיר שגם טורקיה מעורבת בסוגיה הכורדית ומאיימת להתערב. במזרח, לדבריו, קבוצות האופוזיציה מעטות ויכולות לבצע רק פיגועים נקודתיים כמו הפיצוץ בזאהדאן, ופגיעה באזרחים רק תעורר נגדן תגובה עממית.
פרופסור שאהו צבר, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת טהרן, הציע קריאה אחרת. לדבריו, התנועות לאורך הגבולות הן חלק מניסיון חיצוני מכוון ללחוץ על השלטון המרכזי באמצעות גיוס קבוצות אתניות בפריפריה. ארצות הברית וישראל, טען, ניסו במהלך המלחמה דרכים שונות לייצר פילוג ולפגוע באחדות הלאומית. צבר הדגיש את הצורך להבחין בין אופוזיציה פוליטית לגיטימית בתוך המדינה לבין קבוצות חמושות שנכנסות מבחוץ, וקבע שמחלוקות פנימיות על ניהול המדינה אינן מעידות בהכרח על קשר לקבוצות החמושות.
ניתוח: מה באמת אומרת החומה החדשה
קשה להתעלם מהעיתוי. הראיון של ג'האנשאהי מתפרסם בזמן שהמגעים העקיפים עם וושינגטון דרך המתווך הקטרי תקועים. דוברת הממשלה, פאטמה מוהאג'רני, אישרה בסוף ספטמבר ששר החוץ עבאס עראקצ'י קיבל את התשובה האמריקנית להצעה איראנית, ועראקצ'י עצמו אמר שהשיחות עסקו בתנאים האיראניים, כולל רעיונות הקשורים לפתיחה מחדש של מצר הורמוז, אך עמדת טהרן בתיק הגרעין לא השתנתה. כשהדיפלומטיה תקועה, הצבא מדבר.
בשורה התחתונה, הראיון חושף שלושה דברים. הראשון: טהרן לוקחת ברצינות את האפשרות של מבצע קרקעי מוגבל, בין אם הנחתה של כוחות מיוחדים ובין אם פלישה דרך אחד הגבולות הרכים, ולא רק מערכה אווירית. השני: הצבא הסדיר, שבמשך שנים חי בצלם של משמרות המהפכה, מבקש להציג את עצמו כחומת המגן של המדינה, ולהבליט את חלקו במלחמה. השלישי, והחשוב ביותר: מאחורי שפת ההרתעה מסתתרת מציאות של מחנות הרוסים, מחסור לוגיסטי, חיילים שחיים בתעלות בחום של 50 מעלות ושוטרים שמטותיהם נפגעו. משטר שבטוח בעצמו לא היה צריך לספר את כל זה.
בינתיים, בזאהדאן ובהרי כורדיסטן, הקרב על הגבולות כבר אינו תרחיש. הוא מתנהל כל יום, הרחק מהמצלמות ומהכותרות על הורמוז, ועשוי להתברר כחזית שבה ייקבע עד כמה עמוק הסדק שנפער ברפובליקה האסלאמית.
