העימות בין ישראל לטורקיה כבר מזמן אינו מסתכם בנאומים חריפים בעצרת האו"ם או בציוצים בין לשכות. בשבועות האחרונים הוא קיבל צורה חדשה, משפטית ורשמית, ומכאן גם מסוכנת יותר. בסוף ספטמבר הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו למחלקה למשפט בין-לאומי במשרד המשפטים להכין תיק נגד נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שיוגש לבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג. לפי הדיווחים שהתפרסמו בתקשורת הערבית, ובהם יורוניוז בערבית וסוכנות ספוטניק, התיק יתמקד ביחסה של טורקיה למיעוט הכורדי ובתמיכה המתמשכת של אנקרה בחמאס, כולל אירוח בכירי הארגון על אדמתה.
זו הפעם הראשונה שישראל מנסה להפוך את הסוגיה הכורדית מכלי רטורי לכלי לחץ ממשי על אנקרה. עד כה הסתכמו הדברים בהצהרות של שרים, שלא לוו בשום צעד מעשי. הפעם, לפחות על הנייר, מדובר בהוראה מסודרת של ראש הממשלה לפקידי משרד המשפטים.
הצו מאיסטנבול
הצעד הישראלי לא נולד בחלל ריק. הוא מגיע כתגובה ישירה למהלך טורקי שהחל עוד בקיץ. ב-14 ביולי הורה בית משפט באיסטנבול, במסגרת המשפט הנמשך סביב עצירת משט "גלובל סומוד" בדרכו לעזה, על צו מעצר נגד נתניהו וביקש להוציא נגדו "הודעה אדומה" של האינטרפול. בהמשך פנה משרד המשפטים הטורקי למשרד הפנים בבקשה שיפעל מול האינטרפול, והעביר את המסמכים גם למשרד החוץ.
רשימת האישומים שמייחסת התביעה הטורקית לנתניהו ארוכה במיוחד: רצח עם, פשעים נגד האנושות, עינויים, שלילת חירות בנסיבות מחמירות, פגיעה מכוונת, נזק לרכוש, גניבה בנסיבות מחמירות ואפילו "גניבת כלי שיט". שר המשפטים הטורקי הבהיר באוגוסט את הקו הרשמי של אנקרה:
"לא נאפשר את הטיוח של הפשעים שבוצעו בעזה"
אמר אקין גורלק, שר המשפטים של טורקיה
התגובה בירושלים הייתה מהירה ונוקבת. לשכת ראש הממשלה כינתה את ארדואן ברשת X "דיקטטור אנטישמי", והאשימה אותו בטבח בכורדים, במתן מחסה לחמאס, בכיבוש מחצית קפריסין ובכליאת עיתונאים ואנשי אופוזיציה. אלה בדיוק הנושאים שמופיעים עכשיו, בגרסה משפטית, בתיק שמכינה ישראל.
| מלחמת המשפט: אנקרה מול ירושלים — ציר הזמן של ההסלמה המשפטית והצבאית, 2026 | |
|---|---|
| 14 ביולי | בית משפט באיסטנבול מורה על צו מעצר לנתניהו ומבקש "הודעה אדומה" באינטרפול בפרשת משט "סומוד" |
| 18 באוגוסט | מטוסי חיל האוויר תוקפים את בסיס אבו א-דוהור בסוריה, כ-72 ק"מ מגבול טורקיה |
| 21 באוגוסט | שר המשפטים גורלק: פנייה רשמית לאינטרפול נגד נתניהו |
| 24 בספטמבר | משרד ההגנה הטורקי מזהיר מפני הנחת כבלים במדף היבשת "ללא תיאום" |
| 25 בספטמבר | ארדואן לניוזוויק: "בישראל מלבים שיח שגוי המציג את טורקיה כאיום" |
| סוף ספטמבר | נתניהו מורה להכין תיק נגד ארדואן בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג |
אינפוגרפיקה: מערכת The Pulse
ערך משפטי מוגבל, מסר מדיני חד
מבחינה משפטית טהורה, לשני המהלכים יש משקל מוגבל. לא ישראל ולא טורקיה אשררו את אמנת רומא, ושתיהן אינן מכירות בסמכותו של בית הדין בהאג. הפרשן ג'ונתן ספייר, שניתוחו צוטט בהרחבה ביורוניוז בערבית ב-3 באוקטובר, מעריך שלתיק הישראלי לא יהיו השלכות מעשיות משמעותיות. גם סיכוייה של הבקשה הטורקית לעבור את מסננת האינטרפול, שנמנע באופן מסורתי מתיקים בעלי אופי פוליטי מובהק, אינם גבוהים.
אבל לא זה העיקר. המהלכים ההדדיים מסמנים שבירת טאבו: שתי מדינות שהיו עד לפני עשור וחצי בעלות ברית אסטרטגיות, ושטורקיה חברה בנאט"ו, מגדירות עכשיו זו את מנהיגה של זו כפושע מלחמה פוטנציאלי באופן רשמי. ברגע שעניין כזה עובר מהנאום אל מערכת המשפט, קשה מאוד להחזיר אותו לאחור. צו מעצר טורקי אינו נעלם כשמתחלפת ממשלה, ותיק שנפתח בפרקליטות ישראלית מקבל חיים משלו.
מה אומר ארדואן
ארדואן עצמו בחר בשבועות האחרונים בשני טונים שונים, תלוי בקהל. בראיון למגזין האמריקני "ניוזוויק", שפורסם ב-25 בספטמבר דרך סוכנות אנאדולו, הוא נשמע מדוד יחסית: "בישראל מלבים שיח שגוי המציג את טורקיה כמקור איום חדש", אמר, וקשר זאת ישירות לאווירת הבחירות בישראל. לדבריו, השיח הזה "אינו תורם לשלום האזורי". הוא הוסיף כי לטורקיה אין איבה כלפי העם הישראלי, וכי התנגדותה מופנית למדיניות שמפרה את המשפט הבין-לאומי. על השאלה האם עימות צבאי עם ישראל אפשרי, השיב שטורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה על תרחישי מלחמה בלתי נמנעים, וכי עדיף למנוע התנגשות בדרכים דיפלומטיות.
אלא שיום לאחר מכן, ב-26 בספטמבר, בנאום באנקרה מול קהל מקומי, חזר ארדואן לרטוריקה המוכרת. טורקיה, אמר, "נחושה להסיר את המסכה של המנטליות הציונית הכובשת", מנטליות ש"חושבת את עצמה נבחרת ורואה את עצמה מעל כל בני האדם". הפער בין שני הנאומים אינו מקרי. מול וושינגטון ארדואן מציג את עצמו כמנהיג אחראי של מדינת נאט"ו, ומול הבוחר הטורקי והעולם המוסלמי הוא ממשיך לשחק את תפקיד המגן של עזה.
הזירה האמיתית: סוריה
מאחורי מלחמת הצווים עומדת המחלוקת המהותית ביותר: עתידה של סוריה. טורקיה הייתה גורם מרכזי בניצחון השלטון האסלאמיסטי הסוני בדמשק, וכיום היא עוסקת באופן פעיל בבניית צבאו החדש של המשטר. החשש בישראל ממוקד: סיוע טורקי לשיקום מערך ההגנה האווירית הסורי עלול להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי סוריה, חופש פעולה שישראל רואה כחיוני לכל פעולה עתידית נגד איראן.
ב-18 באוגוסט הדגימה ישראל עד כמה היא רצינית. מטוסי חיל האוויר הטילו לפחות שמונה פצצות על מסלולים ועל אזורי חניית מטוסים בבסיס אבו א-דוהור, כ-72 קילומטרים מגבול טורקיה. לפי סוכנות רויטרס, שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני שוחח עוד ב-14 באוגוסט עם ראש המוסד רומן גופמן על הנוכחות הטורקית, ודמשק טענה שהודיעה לישראל מראש שלטורקיה אין תוכנית לנוכחות צבאית קבועה בבסיס. טורקיה מצדה הכחישה שמשלחת צבאית שלה שהתה בבסיס בזמן התקיפה.
שגריר ישראל בוושינגטון, יחיאל לייטר, אמר כי ישראל אינה מחפשת עימות עם טורקיה או עם סוריה, אך רואה בצעדי אנקרה חציית "קו אדום" בכל הנוגע לשמירת הסטטוס קוו בסוריה. לדבריו, ישראל קיבלה מידע מודיעיני על כוונה טורקית להרחיב משמעותית את נוכחותה הצבאית שם. שר הביטחון ישראל כ"ץ הזהיר את ארדואן מפני "הרפתקאות מסוכנות בסוריה". באנקרה, שר החוץ הקאן פידאן, לשעבר ראש המודיעין, כינה את ישראל במהלך ביקור בדמשק "האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר על יציבות סוריה" והודיע שארדואן יבקר בבירה הסורית "בעתיד הקרוב". ביקור כזה, אם יתקיים, יהיה מבחן ראשון ליחסים המתוחים.
מהים התיכון ועד באב אל-מנדב
סוריה אינה החזית היחידה. במזרח הים התיכון, ההסכם הימי שחתמה טורקיה עם לוב ב-2019 מתנגש ישירות בתוכניות הגז של ישראל ויוון ובפרויקט כבל החשמל המתוכנן בין ישראל, קפריסין ויוון. ב-24 בספטמבר פרסם משרד ההגנה הטורקי הודעה חריגה בחדותה, ולפיה אנקרה "עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות הצבאיות" בקפריסין, הנחת כבלים במדף היבשת הטורקי "חייבת להיות מתואמת" מראש עם טורקיה, ו"פעילות שאינה מורשית לא תותר".
החזית השלישית רחוקה יותר אך מתחממת: קרן אפריקה. ישראל הכירה בדצמבר 2025 בסומלילנד כמדינה עצמאית, ולפי הדיווחים היא מתכננת שם בסיס צבאי לניטור החות'ים מעבר למצר באב אל-מנדב. טורקיה מתנגדת בתוקף לעצמאות סומלילנד, מחזיקה בסיס אימונים מרכזי במוגדישו וחתמה על הסכמי חיפוש נפט וגז מול חופי סומליה. גם כאן, האינטרסים של שתי המדינות מתנגשים חזיתית.
משחק סכום אפס
ספייר מגדיר את היריבות כ"משחק סכום אפס": כל התרחבות טורקית, לטענתו, באה על חשבון ישראל, בשל היסודות הדתיים והאידיאולוגיים של עמדת אנקרה, שמשלבת לאומיות "ניאו-עות'מאנית" עם אסלאם פוליטי. לדבריו, ציר ההשפעה האיראני נחלש אך לא הושמד, וסדר "השלום האמריקני" באזור הסתיים במידה רבה. הוואקום שנוצר פותח מרחב למעצמות אזוריות, וטורקיה וישראל הן שתיים החזקות שבהן.
השאלה הפתוחה היא האם מישהו בוושינגטון מסוגל, או מעוניין, לבלום את ההידרדרות. ארדואן הדגיש בראיון לניוזוויק שהוא מנהל את יחסיו עם ארה"ב "ללא תיווך של מדינה שלישית", רמז ברור לכך שאינו מתכוון לתת לישראל להכתיב את היחסים בין אנקרה לבית הלבן. בירושלים, מנגד, מקווים שהתיק בהאג ימקם את טורקיה כמי שמגנה על חמאס, בדיוק ברגע שבו אנקרה מבקשת לשחק תפקיד בעתידה של עזה ובשיקומה.
בשורה התחתונה, מלחמת הצווים בין איסטנבול להאג לא תוביל ככל הנראה למעצרו של איש. אבל היא מקבעת מציאות חדשה: ישראל וטורקיה כבר אינן רק יריבות דיפלומטיות, אלא מדינות שמכינות זו נגד זו תיקים, מפות ימיות וקווים אדומים. ביקורו הצפוי של ארדואן בדמשק, וכל צעד טורקי נוסף בשמי סוריה, עשויים להיות הנקודה שבה מלחמת המילים והצווים תפגוש את השטח.
