הרשת הזאת עדיין לא הושלמה, ורכיביה אינם מתקדמים באותו קצב. אבל הכיוון כבר ניתן לזיהוי. תזקיקי נפט עיראקיים כבר עוברים בפועל לבניאס, השקעות ארוכות טווח נכנסו לנמלי טרטוס ולטקיה, פרויקט החיבור הימי הדיגיטלי לקפריסין מתקדם, וחברות בינלאומיות חזרו לבחון חיפושי אנרגיה מול החוף. ובטווח הרחוק יותר מקודם פרויקט הצינור חדית'ה–בניאס, לצד תוכניות רחבות יותר לצינורות גז, למסילות ברזל, לכבישים ולחיבור חשמלי.
חשיבותן של ההתפתחויות האלה טמונה בצירוף שלהן. החוף אינו הופך ל"מרכז אנרגיה" במובן המקובל, אלא חוזר לתפקד כמסדרון וכצומת. משבר מצרי הורמוז העניק לתפקיד הזה משקל נוסף, משום שערכו של כל נתיב חלופי אינו נמדד רק בהיקף הזרימה שהוא נושא כיום, אלא ביכולתו לפעול כשהנתיבים המרכזיים נתקלים בשיבוש או באיום.
וכאן מתחיל החשבון הגיאופוליטי.
מבחינת ארצות הברית, רשת של מסדרונות יבשתיים וים־תיכוניים מעניקה לאזור מרווח גדול יותר מול צווארי הבקבוק הימיים, ופותחת אפשרות לחבר את כלכלות המפרץ ועיראק לסוריה, לטורקיה ולאירופה במבנה אזורי שזור יותר. אין פירוש הדבר שקיים פרויקט אמריקני אחד ושלם, אבל הדבר מציב את סוריה שוב בתוך חישובים שחורגים משיקום, אל מקומה בארכיטקטורה האזורית של האנרגיה והתקשורת.
טורקיה, לעומת זאת, ניצבת מול משוואה מורכבת יותר. היא יכולה ליהנות ממעבר סחר ואנרגיה דרך סוריה ומחיבור המפרץ ועיראק לרשתות הטורקיות והאירופיות, אך היא גם מתחרה על חלק מאותם נתיבים עצמם. ככל שחשיבות החוף גדלה, כך גדל משקלה של השאלה על היקף ההשפעה הטורקית בסוריה ועל זיקתה למרחב הים־תיכוני – שאלה שישראל אינה רואה בה עניין כלכלי בלבד.
ישראל נוכחת במשוואה הזאת משלוש זוויות השלובות זו בזו: התחרות על נתיבי האנרגיה והנמלים במזרח הים התיכון, המעקב אחר התפשטות ההשפעה הטורקית בתוך סוריה, ומניעת שובה של איראן לדריסת רגל שתאפשר לה לחבר מחדש חלקים מרשת ההשפעה הסורית־לבנונית שלה.
כאן איראן הופכת לצד שמפסיד ובה בעת מחפש הזדמנות. ריבוי החלופות להורמוז שוחק, ולו בהדרגה, את הערך שהמצר מעניק לטהרן במשוואת האנרגיה האזורית. גם נפילת המשטר הקודם החלישה את יכולתה להשתמש בסוריה כמסדרון פתוח לחזבאללה. אבל הנסיגה הזאת אינה פירושה יציאה סופית של איראן מהמשוואה. כוחות שמאבדים השפעה נוטים לחפש את נקודות התורפה שיאפשרו להם להשיבה, והחוף עשוי לספק אחת מהן אם השבריריות החברתית והפוליטית בתוכו תימשך.
אין כאן הנחה שלאיראן יש בסיס חברתי טבעי בחוף, וגם לא התייחסות לקהילות העלאוויות כאל גוש אחד. להפך, הסכנה טמונה בדבר אחר: כאשר מגזרים חברתיים חשים נצורים, מיוצגים בחסר, ואינם מוצאים גורם חיצוני שרואה בביטחונם חלק מהאינטרסים שלו, הם נעשים פתוחים יותר לחפש ערוצי הגנה חלופיים. בסביבות כאלה איראן, או רשתות הקשורות בה, יכולות לבחון הזדמנויות חדירה באמצעות סיוע, מימון או קשרים ותיקים, גם אם השפעתן תישאר מוגבלת בתחילה.
האפשרות הזאת נוגעת לישראל ישירות, משום שהחוף מחובר גיאוגרפית ללבנון, ומשום שכל מבנה השפעה איראני חדש במערב סוריה ייכנס מאליו לחישובים הנוגעים לחזבאללה. היא נוגעת גם לטורקיה ולארצות הברית, משום ששובה של איראן דרך השבריריות המקומית עלול להפוך חלק מרשת המסדרונות החדשה לזירת תחרות ביטחונית, במקום שתישאר תשתית כלכלית בלבד.
רוסיה, מצידה, נמצאת במצב שונה. החוף עדיין מהווה את החלון הצבאי העיקרי שלה לים התיכון, אך היא כבר אינה כמעט השחקנית החיצונית היחידה בו. הנמלים מושכים חברות והשקעות חדשות, ורשת האנרגיה העתידית קשורה לעיראק, למפרץ, לטורקיה ולמערב. מוסקבה יכולה להרוויח מהחייאתו הלוגיסטית של טרטוס, אבל ריבוי השחקנים מצמצם את המונופול שהיה לה בעבר על הערך האסטרטגי של החוף.
וכאן נפגשת המשוואה החיצונית עם החוליה הפנימית החלשה ביותר שלה. ערכו האזורי של החוף עולה דווקא בשעה שיחסיו עם מרכז קבלת ההחלטות עדיין מעיקים בפער אמון עמוק, ושותפותן של קהילותיו בביטחון, במינהל ובהכנסות הכלכליות נותרת מוגבלת או לא ברורה. כך נוצר פרדוקס אסטרטגי: מתקנים ומסדרונות שחשיבותם למעצמות החיצוניות הולכת וגדלה, בתוך סביבה מקומית שאינה רואה את עצמה בהכרח חלק מהערך החדש הזה.
לכן אי אפשר להפריד את ביטחון המסדרונות מהמרקם החברתי שדרכו הם עוברים. מדינות וחברות יכולות להגן על נמלים, על צינורות ועל כבישים, אבל אינן יכולות לבודד אותם לאורך זמן מסביבה שחשה דחוקה לשוליים או חסרת ביטחון. וכשהפער הזה מתרחב, השבריריות המקומית הופכת מעניין סורי פנימי לחלון שדרכו נכנסת התחרות האזורית עצמה.
לפיכך, עתידו של החוף אינו תלוי רק בשאלה מי יחבר את עיראק לים התיכון או איזה נמל ימשוך יותר סחר. השאלה העמוקה יותר היא מי יקבע את ייעודו של המרחב הזה, מי ימנע מיריביו לנצל אותו, והאם עליית ערכו החיצוני תישען על סביבה מקומית יציבה – או על ואקום פתוח לחדירה.
ד"ר מונא ע'אנם היא רכזת "קבוצת פעולה לעתיד" (Future Action Group), קבוצה של חוקרים סורים עלאווים.
