מאמר דעה מאת אשתיאקו פורכרים, המזכיר הכללי של מפלגת העצמאות של כורדיסטן. המאמר נכתב ב-16 באוקטובר 2026 ותורגם מאנגלית.
אין לצמצם את השאלה הכורדית לאופיין של הממשלות שבשלטון. המעבר של איראן מהמונרכיה הפהלווית לרפובליקה האסלאמית לא העביר ריבונות לאומה הכורדית. אותו מבחן חל על תורכיה של אתאטורק ושל ארדואן; על עיראק לפני סדאם חוסיין, בתקופתו ואחריו; ועל סוריה לפני חאפז אל-אסד, בימי חאפז ובשאר, ותחת ממשלתה הנוכחית. ההבדלים במדיניות ובחומרת הדיכוי אמיתיים. ואולם כל עוד הסמכות הסופית נותרת בטהרן, באנקרה, בבגדאד או בדמשק, חילופי משטר אינם פותרים את השאלה הלאומית הכורדית.
רצף זה עומד בבסיס דחייתי את הפניות לשלמות טריטוריאלית כהצדקה לשימור הסטטוס קוו. אינני רואה בכורדיסטן רכוש פוליטי של ארבע המדינות הללו, שרשותן אמורה לקבוע את עתיד עמה. בהבנתי הפוליטית וההיסטורית, שלטון הנכפה באמצעות כוח ודיכוי מהווה כיבוש. הגבולות הקיימים לא נקבעו בהסכמה חופשית של האומה הכורדית. חלוקתה של כורדיסטן אינה ניתנת כמובן לייחוס להסכם יחיד או לקו יחיד שסומן על מפה: ההיסטוריה שלה כוללת תקדימים עות'מאניים ואיראניים, וכן את ההסדרים שבאו לאחר מלחמת העולם הראשונה. מורכבות זו אינה מיישבת את היעדר ההסכמה.
המשפט הבינלאומי מגן על שלמות טריטוריאלית ובה בעת מכיר בזכות העמים להגדרה עצמית. עקרונות אלה אינם מקימים זכות אוטומטית ואוניברסלית להיפרדות; גם חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק בעניין קוסובו לא העניקה זכות כזו. השימוש הפוליטי שלי במונח "כיבוש" אינו מרמז שבית משפט פסק כי דיני הכיבוש הצבאי חלים על כל ארבעת חלקיה של כורדיסטן. עמדתי היא שקיומו של גבול אינו מקנה כשלעצמו לגיטימציה קבועה לשליטה. יש לבנות טיעון משפטי ופוליטי, המעוגן ברצונו החופשי של העם, כדי להתגבר על החלוקה הכפויה ולהבטיח הכרה בריבונותה של כורדיסטן.
עבור האומה הכורדית, העצמאות כרוכה בהישרדות. מבצע אל-אנפאל בעיראק, שלילת האזרחות שנבעה ממפקד האוכלוסין הסורי של 1962, ומדיניות של דיכוי והגבלות על שפה ועל התארגנות פוליטית — כל אלה מלמדים שהסוגיה חורגת הרבה מעבר לייצוג מנהלי. במשך יותר ממאה שנה, התלות של זכויות לאומיות בממשלות מרכזיות שימרה את יכולתן של אותן ממשלות לשלול אותן. אל-אנפאל הוא מקרה מתועד של רצח עם. צורות אחרות של דיכוי תרבותי אינן אמורות לקבל אוטומטית את אותו סיווג משפטי בלי בחינת אמות המידה המשפטיות הרלוונטיות.
רצח מנהיגים כורדים לא החל ברפובליקה האסלאמית. ב-1930, לאחר שהוזמן לאושנוויה, נהרג סימקו במלכודת שטמנו כוחותיה של ממשלת רזא שאה. עבד אל-רחמן קאסמלו נרצח בווינה ב-1989 בעת שניהל משא ומתן עם נציגי הרפובליקה האסלאמית; הוא דגל בדמוקרטיה באיראן ובאוטונומיה לכורדיסטן. ב-1992 נרצחו צאדק שרפכנדי וחבריו במסעדת מיקונוס בברלין. מיקונוס לא היה מפגש משא ומתן. ב-1997 ייחס בית משפט בברלין את האחריות להוראת הרציחות להנהגה הפוליטית של איראן.
ניסיונות אלה מזינים את דחייתי את המשא ומתן עם המדינות השולטות בכורדיסטן כנתיב לשחרור לאומי. להערכתי, הבטחות לפתור את השאלה הכורדית מוגבלות בדרך כלל לשימור ריבונותן של אותן מדינות. הן עשויות לשמש לקניית זמן, להטמעת כורדים במבני המדינה הקיימים ולשיקום יכולת הדיכוי. זוהי הערכה בנוגע למבנה הכוח, ולא כל זרם פוליטי כורדי שותף לה. דחיית אסטרטגיה זו אינה שוללת דיפלומטיה בינלאומית, פעולה משפטית או מאמצים להשיג תמיכה בעצמאות.
ההתפתחויות באוקטובר 2026 מחזקות את ההבחנה בין שינוי במאזן הכוחות לבין העברת ריבונות. איומים צבאיים, לחץ כלכלי ומגעים דיפלומטיים בנוגע לאיראן נמשכים במקביל. דיווח רויטרס מ-16 באוקטובר, שלפיו טראמפ העלה את האפשרות של תקיפה נוספת, לא היה דיווח על כך שתקיפה התרחשה. גם הצהרותיו של נתניהו על הימנעות מתקיפה מקדימה לפני הבחירות בישראל אינן יוצרות מחויבות לעתידה של כורדיסטן. לחץ חיצוני יכול להתקיים במקביל להחרפת הדיכוי הפנימי. לפיכך, האסטרטגיה של מזרח כורדיסטן אינה יכולה להיות תלויה בהמתנה לנפילת הרפובליקה האסלאמית או בהחלטות קצרות-טווח של מעצמות זרות.
בעיראק, נסיגת כוחות משימת הקואליציה בסוף ספטמבר, לצד המשך שיתוף הפעולה בהכשרה ובמודיעין, שינתה את הסדרי הביטחון. ארגון מחדש של הממשלה בבגדאד באוקטובר אינו משנה כשלעצמו את מעמדה הריבוני של האומה הכורדית. דרישתה של ממשלת האזור הכורדי לנתח תקציבי מובטח ולהעברות כספים אמינות חושפת את בעיית התלות הפיננסית. כל עוד ביטחונם ופרנסתם של אנשים תלויים בהחלטות המתקבלות במקום אחר, פרלמנט מקומי ורשות מבצעת אינם מסתכמים בשליטה מלאה בעתידם. תנועת העצמאות חייבת גם היא להחזיק בתוכנית אמינה להכנסות ולממשל נושא באחריות.
בסוריה, הצו מינואר המכיר בכורדית כשפה לאומית ומסדיר אזרחות עבור מי שנפגעו משלילת האזרחות שנבעה ממפקד 1962 נושא השלכות חשובות לזכויות האדם. גם הפירוק המוכרז של כוחות סוריה הדמוקרטית ככוח עצמאי, במסגרת תהליך השתלבותם בצבא, ושיבתם של חלק מהעקורים — אלה התפתחויות משמעותיות. זכויות שפה, ארגון מחדש של הכוחות הצבאיים והשיבה הביתה — כל אחת מהן צריכה להיבחן לגופה. אף אחת מהן כשלעצמה אינה קובעת איזו סמכות מובטחת יש לתושבי מערב כורדיסטן על ביטחונם, על משאביהם ועל עתידם הפוליטי.
בתורכיה, חקיקה המאפשרת דחייה מותנית של העמדה לדין ושל ביצוע עונשים, לצד דיווחים ממקורות ביטחון תורכיים שלפיהם ה-PKK עזב חלק מהמחנות, מצביעה על שינוי בהסדרי הביטחון. דיווחים אלה אינם מאשרים פירוק נשק מלא או פתרון של השאלה הלאומית. גם כאשר צמצום הלחימה מציל חיים, סוגיית הריבונות נותרת בלתי פתורה. בכל ארבעת חלקיה של כורדיסטן, המבחן המשותף הוא אם בני האדם זכו בזכות להכריע באופן עצמאי, או שמא השתנו רק שיטות השלטון והפיקוח עליהם.
מסיבה זו אינני רואה באוטונומיה, בפדרליזם או בקונפדרליזם בתוך ארבע המדינות הקיימות את התשובה הסופית לשאיפות הלאומיות הכורדיות. זכויות שפה, ביטחון יומיומי והשתתפות פוליטית — כל אלה חשובים. אין לקבל או לקדם הישגים אלה במחיר ויתור קבוע על עצמאות. ל"אחוות העמים" יש אמינות רק כאשר היא מכירה בזכות לבחור בחופשיות. ידידות בין אומות אינה מחייבת אותן לחיות תחת מדינה אחת. הסמכות הסופית על ביטחון, משאבים ויחסי חוץ חייבת להיות בידי תושבי כורדיסטן.
אני מאמין שהכורדים יכולים להפוך לבעלת הברית הגדולה והאמינה ביותר של ארצות הברית, ישראל והמערב. שיתוף הפעולה של כוחות כורדיים עם הקואליציה נגד דאע"ש ממחיש את הפוטנציאל לשותפות כזו. מימושה מחייב מוסדות אמינים, קבלת החלטות עצמאית ומחויבויות הדדיות. אין להתייחס אל האומה הכורדית כאל כוח העומד לרשות משימות הביטחון של מעצמות אחרות. גם שיתוף פעולה בעבר אינו יוצר מחויבות אוטומטית להכיר בעצמאות. יש לבקש תמיכה זו במפורש ולקדם אותה באמצעות מערכות יחסים מתמשכות.
העצמאות לא בהכרח תתקדם בו-זמנית בכל ארבעת חלקיה של כורדיסטן. מדינות עצמאיות במזרח כורדיסטן, במערבה, בדרומה ובצפונה עשויות להוות נתיב אפשרי אחד למעבר. בהסכמתם החופשית של עמיהן, מדינות אלה יוכלו לאחר מכן להקים כורדיסטן מאוחדת וקונפדרלית. עצמאותן הריבונית תבדיל הסדר זה באופן יסודי מקונפדרליזם בתוך המדינות הקיימות. אין זו מרשם קבוע לשימור חלוקתה של כורדיסטן לארבעה; זוהי דרך ליישב בין אחדות לאומית לבין תנאים ולוחות זמנים שונים לעצמאות.
הלגיטימיות של מדינה עתידית תהיה תלויה בחירותם של כל תושביה. יש להבטיח אזרחות שוויונית, את זכויות הנשים והמיעוטים, חופש להביע התנגדות, בחירות חופשיות וכוחות ביטחון נושאי אחריות. האחריות לדיכוי מוטלת על ממשלות ועל מבצעיו; אין להפוך אותה להאשמה קולקטיבית המופנית כלפי פרסים, תורכים או ערבים. באזורים מעורבים, הביטחון הציבורי, זכויות הקניין והשיבה הבטוחה והוולונטרית של עקורים צריכים להנחות את ההחלטות. מיזם עצמאות שישעתק אי-שוויון בתוך גבולותיו שלו יערער את טענתו לשחרור.
המעבר למדינה עצמאית כרוך בסיכונים ובעלויות. יש להתמודד עם פילוגים פנימיים, תלות כלכלית ויריבות בין מעצמות אזוריות באמצעות בניית מוסדות, שקיפות פיננסית, גיוון יחסי החוץ והגנה על אזרחים. ואולם גם הסטטוס קוו גובה מחיר מתמשך של דיכוי ומשבר. עצמאות כורדית לא תפתור כשלעצמה כל סכסוך במזרח התיכון. ואולם לדעתי, היא אחד היסודות ההכרחיים לשלום בר-קיימא. סדר המבטיח את המדינות באמצעות שלילת ריבונות כורדית רק מעביר את הבעיה אל העתיד. השלום נעשה עמיד יותר כאשר תושבי כורדיסטן שולטים בגורלם שלהם.
