"לא נחליף מילים במעשים"
בראיון בלעדי שהעניק השבוע לסוכנות רויטרס, ושצוטט בהרחבה ביורוניוז בערבית ובכלי תקשורת במפרץ, פרש ג'יי די ואנס לראשונה בפומבי את התנאים הקונקרטיים של הממשל. לדבריו, הבטחות עתידיות כבר אינן מספיקות; וושינגטון דורשת צעדים מוחשיים ומיידיים. "אם אינכם רוצים נשק גרעיני, למה אתם צריכים דלק מועשר ל-60 אחוז?", שאל ואנס. "אם אתם רוצים להראות מחויבות לכך שלא תייצרו נשק גרעיני – אל תייצרו דלק מועשר ברמה גבוהה". ובמשפט שכבר מצוטט בבירות האזור: "אנחנו לא הולכים להחליף מילים במעשים".
ואנס אינו דמות שולית בתיק האיראני. הוא שתיווך ביוני את הסכם השלום הזמני שקרס זמן קצר לאחר מכן, ובספטמבר נרשמה הפסקת אש נוספת שהתמוטטה גם היא. עכשיו, כשהמלחמה עולה לאמריקאים כשלושה מיליארד דולר בחודש ומחירי האנרגיה מטפסים חודש לפני בחירות האמצע, הממשל מנסה לייצר נוסחת יציאה שתיראה כמו ניצחון.
רקע: מלחמה, מצור ושלטון בלי פנים
המלחמה פרצה ב-28 בפברואר 2026, עם מתקפה אמריקאית-ישראלית משולבת. כבר ביום הראשון נהרג המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי. מועצת המומחים מיהרה להכתיר את בנו, מוג'תבא ח'אמנהאי, כיורשו – אלא שמוג'תבא נפצע קשה באותה תקיפה, ומאז לא נראה בציבור אפילו פעם אחת. במקביל מטילה ארצות הברית מצור ימי: עד 25 בספטמבר, על פי נתונים שפורסמו בעיתונות המפרץ, הוסטו 122 ספינות מסחריות במסגרת המצור. מצר הורמוז, עורק הנפט החשוב בעולם, הפך לזירת חיכוך יומיומית.
לפני מספר שבועות החליפו טהרן ווושינגטון הצעות לסיום הלחימה ולפתיחה מחדש של המצר. דונלד טראמפ דחה את ההצעה האיראנית האחרונה ואיים בהסלמה צבאית לאחר בחירות האמצע. מכאן הדרך לתנאי ההעשרה של ואנס הייתה קצרה.
"איש אינו יודע מי מנהל את המדינה"
אבל הדבר המעניין ביותר בדברי ואנס לא היה האחוזים. "לא לגמרי ברור איך המדינה שלהם מקבלת החלטות", הודה סגן הנשיא – משפט שבשפה הדיפלומטית שקול כמעט לאמירה שאין כתובת. טראמפ, כהרגלו, הלך רחוק יותר. בנאום באירוע של חברת הנשק אנדוריל בספארוז פוינט שבמרילנד, ביום שלישי, אמר:
"המנהיגים שלהם נעלמו, הקבוצה השנייה של המנהיגים נעלמה, והבעיה הגדולה ביותר שלי היא שאף אחד לא יודע מי לעזאזל מנהל את המדינה"
אמר דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית
טראמפ הוסיף שורה של קביעות שנועדו לקהל הבית: "אין להם צבא באופק. כל המקום מרוסק". "הם היו הבריון של המזרח התיכון, והם כבר לא כל כך הבריון". ועל מחירי הדלק המאמירים: "מחיר קטן לשלם כדי לשמור על העולם בטוח". לדבריו, המלחמה תסתיים "מהר מאוד, בדרך זו או אחרת" – "בדרך היפה או בדרך הפחות יפה".
בקאאי: "הבעיה הפוכה"
בטהרן לא איחרו להגיב. דובר משרד החוץ, אסמאעיל בקאאי, דחה את הטענה שאין בטהרן כתובת. לדבריו, הפקידים האמריקאים מכירים היטב את עמיתיהם האיראנים ויודעים בדיוק כיצד פועל מנגנון קבלת ההחלטות ברפובליקה האסלאמית. "הבעיה היא למעשה הפוכה", אמר בקאאי, "והיא טמונה בעמדות הסותרות ובמסרים המעורבים של הפקידים האמריקאים".
זו תגובה איראנית מוכרת: להפוך את ההאשמה ולהציג את וושינגטון כצד הבלתי צפוי. אבל היא גם חושפת את הרגישות. ההכחשה הנחרצת של בקאאי מגיעה דווקא משום שהשאלה "מי מחליט" היא השאלה הכואבת ביותר של המשטר כיום. כשהמנהיג העליון הרשמי לא נראה כבר שבעה חודשים, כל הודעה של משרד החוץ, כל נאום של הנשיא וכל איום של מפקד במשמרות המהפכה נבחנים בשאלה אחת: בשם מי הם מדברים?
פזשכיאן ורזאי: שני קולות, מסר אחד
הנשיא מסעוד פזשכיאן, שנבחר ב-2024 כ"רפורמיסט" שהבטיח לפתוח את איראן לעולם, נשמע השבוע כמו האחרון שבניצים. לפי יורוניוז בערבית, הוא הגדיר את המגעים עם וושינגטון כ"חסרי תועלת". מכיוון אחר הגיע מוחסן רזאי, המפקד לשעבר של משמרות המהפכה המשמש כעת יועץ לביטחון לאומי, שהזהיר כי "כל טעות חדשה בחישובי האויב תוביל לפתיחת חזיתות חדשות ולהפתעות גדולות". טהרן הזהירה גם את המדינות המארחות כוחות אמריקאיים מפני ההשלכות של הסלמה אזורית – רמז שקוף למדינות המפרץ.
על פניו, מדובר בחזית אחידה: הדרג המדיני והדרג הביטחוני מדברים באותו טון. אבל קריאה זהירה מגלה דבר אחר. פזשכיאן אינו מציג חלופה; הוא פשוט מתייצב מאחורי הקו הנוקשה, כנראה משום שאין לו מרחב פוליטי אחר. כשבצמרת המשטר נפתחים סדקים – בשבועות האחרונים דווח על הליכים נגד בכירים ועל התפטרויות בממשלה – הנשיא בוחר להיראות נאמן ולא חלש. רזאי, מנגד, מדבר בשפת הצבא, שפה שבה "חזיתות חדשות" אינן רק מטפורה.
60 אחוז: הקו האדום שכבר נחצה
התנאי של ואנס אינו חדש לגמרי, אבל הניסוח שלו חד יותר מתמיד. איראן העשירה אורניום ל-60 אחוז במשך שנים, רמה שאין לה הצדקה אזרחית אמיתית ושנמצאת במרחק צעד טכני קצר מ-90 האחוזים הדרושים לנשק. מתקני ההעשרה, ובראשם נתנז ופורדו, היו בין המטרות המרכזיות של המערכה. השאלה הפתוחה היא כמה מן המלאי המועשר שרד, והיכן הוא נמצא – שאלה שוושינגטון אינה עונה עליה בפומבי.
מבחינת טהרן, ויתור על העשרה הוא ויתור על ליבת הנרטיב של המהפכה: הזכות לטכנולוגיה גרעינית כסמל לעצמאות ולכבוד לאומי. שר החוץ עבאס עראקצ'י חזר על כך פעמים רבות לאורך השנים – ההעשרה, לדבריו, היא "עניין עקרוני". כאן נמצא המלכוד: ככל שהשלטון בטהרן חלש ומפוצל יותר, כך קשה לו יותר להציג ויתור גרעיני בפני בסיס התמיכה שלו. ומי שאמור לתת את האישור הסופי – המנהיג העליון – אינו נראה.
הורמוז: הקלף שנשחק
ואנס הוסיף אמירה נוספת, שבטהרן בוודאי לא אהבו לשמוע: לדבריו, הכוחות האיראניים מסוגלים לפגוע מדי פעם בספינות מסחריות במצר הורמוז, אבל הם "ברובם אינם מסוגלים למנוע את יצוא האנרגיה". הוא גם ביטל את החששות ממחסור קריטי בתחמושת בצד האמריקאי, וסיפר כי שוחח באופן אישי עם מפקדים בשטח על תמונת המצב.
זו בדיוק נקודת התורפה של איראן. במשך עשורים הייתה ההרתעה האיראנית בנויה על האיום לסגור את הורמוז ולהקפיץ את מחירי הנפט בעולם. אם וושינגטון מעריכה שהאיום הזה נשחק, המשמעות היא שקלף המיקוח המרכזי של טהרן מאבד מערכו – ושהזמן, מבחינת הממשל, אולי לא פועל לרעתו, למרות מחיר הדלק בתחנות באוהיו ובפנסילבניה.
הזרועות האזוריות: עיראק כמבצר האחרון
ברקע, משמרות המהפכה ממשיכים לפעול דרך השלוחות. לפי דיווח באתר "ארם ניוז" לרגל שלוש שנים לשבעה באוקטובר, אחרי נפילת אסד והיחלשות חזבאללה הפכה עיראק למרכז ההשפעה הערבי החשוב ביותר שנותר לטהרן. כוח קודס, בפיקודו של איסמאעיל קאאני, עבר בשנים האחרונות לבניית תאים חשאיים קטנים – חלקם בני פחות מעשרה אנשים – המופרדים מן החזיתות הפוליטיות המוכרות. זהו בדיוק סוג ה"חזיתות החדשות" שרזאי רמז אליהן.
ניתוח: משטר שמדבר בכמה קולות, ואין מי שיחתום
מה שמתגבש בשבוע הזה הוא פרדוקס. וושינגטון דורשת מטהרן החלטה אסטרטגית גדולה – ויתור על העשרה גבוהה – בדיוק ברגע שבו ספק אם יש בטהרן גוף שמסוגל לקבל אותה. המנהיג העליון הרשמי נעלם, הנשיא מתיישר עם הקו הקשה, משרד החוץ מכחיש שיש בעיה, ומשמרות המהפכה מאיימים בחזיתות חדשות. התגובה של בקאאי – "הבעיה היא אצלכם" – היא אולי ניסיון להחזיר את הכדור, אבל היא אינה עונה על השאלה.
בשבועות הקרובים יש לעקוב אחרי שלושה דברים: האם מוג'תבא ח'אמנהאי יופיע, ולו בהקלטה, כדי להוכיח שיש סמכות עליונה; האם טהרן תציג הצעה נגדית בנושא ההעשרה, גם אם חלקית; והאם טראמפ יממש את איומו להסלים אחרי בחירות האמצע בנובמבר. עד אז, השאלה "מי מנהל את איראן" תמשיך להדהד – בוושינגטון, במפרץ, ובעיקר ברחובות טהרן עצמה.
