שני משפטים שנאמרו ביום שישי, 20 בנובמבר, בפער של שעות זה מזה, משרטטים את הזירה האיראנית בצורה המדויקת ביותר. בטהרן הכריז תת-אלוף עלי בלאלי, יועץ בכיר למפקד חיל החלל של משמרות המהפכה, כי לכוחות המזוינים של הרפובליקה האסלאמית:
"אין שום בעיה עם מספר הטילים או עם המקומות שבהם ישמשו"
תת-אלוף עלי בלאלי, יועץ בכיר למפקד חיל החלל של משמרות המהפכה
בוושינגטון, באותן שעות, אמר הנשיא דונלד טראמפ בשיחת טלפון קצרה לאתר אקסיוס:
"אני לא ממהר לקבל שום החלטה... נראה מה יקרה אחרי תחילת השנה החדשה"
הנשיא דונלד טראמפ, בשיחה לאתר אקסיוס
בין שתי ההצהרות מתנהל משחק מורטי עצבים שבו כל צד מנסה לקנות זמן – ושבו המשטר האיראני משקיע מאמץ לא פחות גדול בחזית הפנימית מאשר בחזית הצבאית.
רקע: מלחמה שלא נגמרה, הסכם שלא נחתם
לפי ספירת הבלוג החי של אל-ג'זירה, יום שישי היה היום ה-265 מאז פרוץ המלחמה והיום ה-156 מאז מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן. אך "הבנות" היא מילה גדולה למציאות שבשטח. לפי היום השביעי המצרי, ארצות הברית לא ביצעה תקיפות התקפיות על אדמת איראן כבר חודשים, ובמקום זאת הידקה את הסנקציות ושמרה על מצור ימי על מכליות איראניות במצר הורמוז. הלחץ האמריקני, כפי שתיאר באל-ג'זירה הבכיר האמריקני לשעבר סרחיו דה לה פניה, כולל סנקציות, את כוח המשימה "שער הברזל" ופריסה של שלוש נושאות מטוסים אמריקניות באזור.
טהרן, מצידה, מציבה את מה שאל-ג'זירה מכנה "שבע הדרישות" – ובהן הסרת המצור, ביטול הסנקציות על הנפט ושחרור הכספים המוקפאים. בתחילת החודש הודיע דובר משמרות המהפכה, לפי סוכנות תסנים, כי המגבלות על טווח הטילים האיראניים "הוסרו", ואל-ג'זירה דיווחה ב-7 בנובמבר כי המשמרות בונים אתרים תת-קרקעיים לייצור ואחסון נשק. ההצהרה של בלאלי השבוע היא, אם כן, החוליה הבאה בשרשרת: אחרי הטווח – הכמות והמיקום.
"בהוראת המנהיג": מי נותן את הפקודה בטהרן
הפרט החשוב ביותר בהודעה של בלאלי אינו המספרים אלא החתימה. לפי יורוניוז בערבית, בלאלי הציג את ההיערכות כיישום ישיר של הנחיות "המנהיג העליון מוג'תבא ח'אמנהאי". זהו מסר פוליטי לא פחות מצבאי. בתקופה שבה המנהיג החדש עדיין מבסס את מעמדו, המשמרות מקפידים לקשור כל צעד מבצעי לשמו – כדי לחזק את הלגיטימיות שלו ואת מעמדם כזרוע הביצועית הבלעדית של הנהגת המהפכה. יש לציין כי יורוניוז לא ציטטה הודעה ישירה של ח'אמנהאי עצמו, וההוראה מיוחסת לו רק מפי היועץ.
בלאלי הוסיף כי ארצות הברית משתמשת בתיק המשא ומתן לצורכי "לוחמה פסיכולוגית", כולל דיווחים על העברת ציוד צבאי וחידוש העימות. לדבריו, יכולת התגובה של איראן "קבועה", והכוחות המזוינים נמצאים בכוננות מלאה, "עם האצבע על ההדק". הוא גם התייחס למערכת ה-THAAD, ותיאר אותה כאחת ממערכות ההגנה האווירית היקרות שסופקו ליריבות של איראן – רמז ברור לכך שטהרן מחשבת את המלחמה גם במונחים של מחיר: כל טיל איראני זול מחייב יירוט יקר.
מפקד משמרות המהפכה, אחמד וחידי, הלך צעד נוסף. לפי סוכנות אירנ"א, כפי שדווח באל-ג'זירה, וחידי אמר כי "מחנה האויב" שרוי ב"בלבול ובייאוש", וכי "העולם לא יהיה עוד מקום בטוח" עבור מי שביצעו את "הפשעים האחרונים באיראן". הניסוח הזה – שמזכיר איומי חיסול ופעולות מעבר לגבולות – נועד גם הוא לקהל הביתי: להראות שהמשטר לא ישכח ולא יסלח.
החזית הפנימית: "רמת החיים" כנשק
אולי המשפט המעניין ביותר של בלאלי לא עסק כלל בטילים. לפי אל-ג'זירה, היועץ טען כי הדיווחים הסותרים של "האויב" נועדו להשאיר את האיראנים במצב של אי-ודאות, וכי הממשלה נקטה "צעדים מתאימים", במיוחד בשמירה על רמת החיים הכללית. הוא הזהיר כי ליבוי מחלוקות פנימיות רק פוגע באינטרס הלאומי.
כשקצין בכיר בחיל החלל של המשמרות מרגיש צורך לדבר על יוקר המחיה, זה סימן ברור לכך שהמשטר מודאג מהלך הרוח ברחוב. המצור הימי, הסנקציות על הנפט והמלחמה המתמשכת פוגעים בכיס של כל אזרח. שר החוץ עבאס עראקצ'י הודה בכך כמעט במפורש: לפי סוכנות אילנ"א, כפי שהובא באל-ג'זירה, הוא אמר כי איראן עושה כל מאמץ לייצא נפט ולנהל משא ומתן, וכי "שבירת המצור" היא הכרח. במקביל דיווח עראקצ'י על שיחות שתוארו כ"בונות" בעומאן על מסגרת ביטחון אזורית חדשה ועצמאית.
גם מפקד מטה הבנייה "ח'אתם אל-אנביא", עבדולרזא עאבד, דיבר בשפה של עורף. לפי סוכנות תסנים, הוא הבטיח כי איראן תגיב "בנחישות" לכל תקיפה על הסכרים שלה, וכי יש בידיה האמצעים והציוד לשיקום מהיר. האזכור של הסכרים אינו מקרי: תשתיות מים וחשמל הן נקודת התורפה של מדינה שסובלת ממשבר מים כרוני, ופגיעה בהן תורגש מיד בכל בית.

הורמוז כ"קו אדום" ומכלית בוערת
מוחמד מח'בר, יועץ המנהיג, הבהיר לפי אל-ג'זירה כי ביטחון המפרץ והורמוז הם "קו אדום", בכפוף לשבעה תנאים עקרוניים שאת פרטיהם לא חשף. לדבריו, ארצות הברית "כבר אינה מסוגלת לגייס בעלות ברית" נגד איראן. ובשטח, הצי האיראני הודיע כי מכלית שכינה "מפרה" עלתה באש לאחר שפגעה במוקש מזרחית למצר הורמוז. בשוק הנפט התגובה הייתה מאופקת יחסית: מחיר חבית ברנט ירד בכאחוז אחד ל-91.03 דולר, בדרך לירידה שבועית.
דובר משרד החוץ, אסמאעיל בקאאי, דחה לפי תסנים את הטענות האמריקניות החדשות על נשק כימי או ביולוגי איראני, וכינה אותן "דפוס חוזר". הטענות הללו חשובות: לפי היום השביעי, טראמפ עצמו אמר כי יש אינדיקציות שאיראן בוחנת אפשרויות הכוללות גז ונשק ביולוגי, וכי יחזור על המבצע הצבאי משום שאסור לאפשר לאיראן נשק גרעיני.
וושינגטון ממתינה, ירושלים לוחצת
מעבר לאוקיינוס, התמונה מורכבת. הסנאט האמריקני דחה, לפי אל-ג'זירה, הצעת החלטה שהייתה מחייבת את טראמפ לעצור את הפעולות הצבאיות נגד איראן – כלומר, הנשיא שומר על חופש פעולה מלא. סגן הנשיא ג'יי די ואנס הבהיר כי טראמפ הוא מקבל ההחלטות בנושא המלחמה עם איראן. אבל, כאמור, הנשיא בוחר להמתין.
היום השביעי המצרי מתאר את המצב כ"מחלוקת בין טראמפ לנתניהו". לפי הדיווח, שגריר ישראל בארצות הברית, מייקל לייטר, אמר לוושינגטון פוסט כי הפלת המשטר בטהרן היא הפתרון היחיד לטווח הארוך, וכי ישראל "לא תהסס לפעול לבדה". יורוניוז, בהסתמך על CBS, דיווחה כי ישראל נערכת לסבב לחימה נוסף ונמצאת בכוננות הגנתית מרבית, וכי ישראל וארצות הברית בוחנות תקיפה חדשה בטווח הקרוב – כשממשלת נתניהו מעדיפה מבצע משותף ועמדת טראמפ נותרת עמומה. היום השביעי הוסיף פרט פוליטי: המתנה עד 2027 תותיר לטראמפ חלון זמן קצר בלבד לפני השבעת הקונגרס החדש ב-3 בינואר.
בין הדיווחים הקטנים שעברו כמעט בלי תשומת לב: היום השביעי דיווח גם על קול פיצוץ מעל האי קשם, על רקע הפלה אפשרית של רחפן. אירועים כאלה, שבשגרה היו עולים לכותרות, הפכו בטהרן לרעש רקע.
| נושא | פרטים | גורם / מקור |
|---|---|---|
| ציר הזמן | יום 265 למלחמה, יום 156 למזכר ההבנות | אל-ג'זירה |
| טילים | "אין בעיה עם מספר הטילים או מקום השימוש בהם" | תא"ל עלי בלאלי / יורוניוז |
| סמכות | ההיערכות מוצגת כיישום הנחיות המנהיג מוג'תבא ח'אמנהאי | יורוניוז |
| איום | "העולם לא יהיה מקום בטוח" למבצעי "הפשעים" | מפקד המשמרות אחמד וחידי / אירנ"א |
| הורמוז | "קו אדום" בכפוף ל-7 תנאים; מכלית עלתה באש ממוקש | מוחמד מח'בר; הצי האיראני |
| כלכלה | "שבירת המצור הכרחית"; ברנט ירד ל-91.03 דולר | עראקצ'י / אילנ"א; אל-ג'זירה |
| תשתיות | תגובה "נחושה" לכל תקיפה על סכרים | עבדולרזא עאבד / תסנים |
| וושינגטון | טראמפ: "לא ממהר", הכרעה אחרי השנה החדשה; הסנאט דחה הגבלת המבצע | אקסיוס דרך אל-ג'זירה והיום השביעי |
| כוח אמריקני | 3 נושאות מטוסים, כוח המשימה "שער הברזל" | סרחיו דה לה פניה / אל-ג'זירה |
| ישראל | כוננות מרבית; "לא נהסס לפעול לבד" | CBS דרך יורוניוז; היום השביעי |
ניתוח: הרתעה כלפי חוץ, הרגעה כלפי פנים
קריאה זהירה של ההצהרות מטהרן מגלה דפוס ברור. הרטוריקה הצבאית מכוונת לשני קהלים במקביל. כלפי וושינגטון וירושלים, המסר הוא שמלחמת התשה תהיה יקרה: טילים בכמות "בלתי מוגבלת", יעדים "חדשים", ומחיר כלכלי של יירוטים יקרים. כלפי הציבור האיראני, המסר הוא שהמדינה עדיין עומדת, שההנהגה החדשה מחזיקה בהגה, ושהממשלה דואגת לרמת החיים.
אלא שבין שני המסרים קיים מתח מובנה. כל הכרזה על הרחבת ייצור הטילים ועל בנייה תת-קרקעית היא גם תזכורת לאזרח האיראני לאן הולכים המשאבים, בזמן שהנפט לא יוצא והמצור נמשך. העובדה שקצין במשמרות המהפכה מזהיר מפני "ליבוי מחלוקות" מעידה שהמשטר מבין את הסכנה הזו היטב.
החלטתו של טראמפ להמתין עד אחרי השנה החדשה נותנת לטהרן כמה שבועות של אוויר לנשימה, אבל לא יותר. אם עראקצ'י לא יצליח להפוך את השיחות בעומאן להקלה ממשית על המצור, ואם הלחץ הישראלי לפעולה יימשך, ייתכן שהמשטר יגלה כי "האצבע על ההדק" היא לא רק כלי הרתעה – אלא גם מלכודת. כרגע, בטהרן ממשיכים להצהיר, בוושינגטון ממשיכים לחכות, ובמצר הורמוז ממשיכות המכליות לעלות באש.