מי שעוקב אחרי ארדואן בשפות המקור, בטורקית ובערבית, ולא רק דרך התרגומים שמגיעים לירושלים, ראה בשבוע האחרון דפוס מוכר: הצהרות חריפות על הבמה הבינלאומית, ובמקביל הודעות מרגיעות שנועדו לאוזניים בוושינגטון. ובזמן שהמילים עוברות הלוך ושוב, בשטח נבנתה תשתית צבאית חדשה. החשוב מכל מה שקרה השבוע בזירה הטורקית־ישראלית אינו הנאום עצמו. זו ברית ההגנה המשולשת שטורקיה חתמה עליה עם סעודיה ופקיסטן, שעברה ביום שישי מהנייר לשלב הביצוע.
המערכה הראשונה: ניו יורק, 22 בספטמבר
על דוכן העצרת הכללית של האו"ם חזר ארדואן לסיסמה שמזוהה איתו כבר יותר מעשור: "העולם גדול מחמש". הפעם הוא דרש במפורש לבטל את זכות הווטו של החברות הקבועות במועצת הביטחון. לדבריו, חמש מדינות בעלות וטו אינן מייצגות בהגינות כ-190 מדינות חברות, והמבנה הזה מונע תגובה מהירה למשברים.
על ישראל דיבר בחריפות רבה יותר. לפי הדיווח ביורוניוז בטורקית הוא אמר שעזה הפכה ל"מחנה הריכוז הבלתי אנושי והמביש ביותר בזמננו". מותם של נשים וילדים, לדבריו, לא יכול עוד להיחשב "תופעת לוואי בלתי נמנעת של מלחמה". הוא האשים את ישראל ב"טרור מדינה" ואמר: "אנו ניצבים מול מנטליות רצחנית שלעולם אינה שבעה מהריגה". הוא התייחס גם לגדה המערבית ולירושלים, כינה את מעשי המתנחלים "אלימות וטרור" והזהיר שהגישה של מוסלמים ונוצרים למקומות הקדושים נפגעת.
התגובה הישראלית הייתה צפויה. משלחת ישראל, ובראשה השגריר באו"ם דני דנון, יצאה מהאולם במהלך הנאום. בערוץ CNN בערבית ובאתרים ערביים נוספים דווח על הנאום תחת הכותרת "ארדואן קורא ל'לחץ גדול יותר' על ישראל ולביטול הווטו". התגובה המעניינת יותר הגיעה דווקא ממוסקבה: דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, אמר שרוסיה תומכת בהרחבת החברות הקבועה במועצת הביטחון, אבל מבחינתה הווטו הוא "רכיב מכריע" במבנה האו"ם וחייב להישאר. כלומר, גם שותפתו הקרובה של אנקרה בזירות אחרות לא הצטרפה לחזון הרפורמה שלה.
המערכה השנייה: ראיון ל"ניוזוויק", 25 בספטמבר
שלושה ימים אחר כך נשמע ארדואן אחרת. בראיון בלעדי לשבועון האמריקני "ניוזוויק", שהעיתונות הטורקית ציטטה בהרחבה ("חורייט" הכותירה אותו "לא יתרום לשלום"), הוא תקף את מה שכינה "שיח שגוי" בישראל: "טורקיה מוצגת כמקור איום חדש. השיח הזה אינו משרת את השלום האזורי". את הרטוריקה הזאת הוא ייחס לפוליטיקה הפנימית בישראל ול"אווירת הבחירות" שם.
המשפט שצוטט יותר מכל בתקשורת הערבית והטורקית היה אחר: "לטורקיה אין איבה כלפי העם הישראלי או כלפי כל חברה אחרת. מה שאנו מתנגדים לו הוא מדיניות שאנו רואים בה סותרת את המשפט הבינלאומי". עיתון "סבאח", הקרוב לממשלה, סיכם את הראיון בכותרת שאמורה להרגיע את מי שחושש מהתלקחות: "איננו בונים את מדיניות החוץ שלנו על תרחישי מלחמה".
בראיון היה גם מסר מכוון לוושינגטון: "איני מגדיר את יחסי טורקיה-ארצות הברית דרך מדינה שלישית. הצד שמולנו בוושינגטון הוא הממשל האמריקני". ארדואן תיאר את ערוץ התקשורת שלו עם הנשיא טראמפ כבונה ואמר ש"דיאלוג ישיר בין מנהיגים מאפשר לנהל מחלוקות ולהגיע לפתרונות משותפים". אנקרה מנסה לנתק בין המשבר מול ישראל לבין הקשר האסטרטגי עם הבית הלבן, קשר שמשפיע ישירות על עסקאות נשק, על הנוכחות בסוריה ועל מעמדה של טורקיה בנאט"ו.
על סוריה, הזירה שבה האינטרסים של טורקיה וישראל מתנגשים באופן הישיר ביותר, חזר ארדואן על הקו הקבוע: "אנו מבקשים את ריבונותה של סוריה, את שלמותה הטריטוריאלית ואת אחדותה הלאומית. התקיפות של ישראל מערערות את היציבות האזורית". הוא הוסיף ש"כל הקבוצות החמושות חייבות להשתלב במבנה המדינה המרכזי". זה מסר גם לכוחות הכורדיים וגם לכל מי שרואה בדרום סוריה אזור חיץ. ביוני, לפי CNN בערבית, הרחיק לכת עוד יותר ואמר ש"ביטחוננו מתחיל בדמשק ובביירות" ושצעדי ישראל "מאיימים על ביטחון טורקיה". בתחילת ספטמבר, לפי אתר "מסראוי" המצרי, הזהיר מפני "כיתור" של טורקיה.
המערכה השלישית: ריאד, 26 בספטמבר
במקביל לשני הנאומים התפתח סיפור שבירושלים קיבל פחות תשומת לב: "הסכם מכה להגנה משותפת". ההסכם נחתם ב-7 באוגוסט 2026 בארמון א-צפא במכה, על ידי יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, הנשיא ארדואן וראש ממשלת פקיסטן שהבאז שריף. לפי האנציקלופדיה של אל-ג'זירה, הסעיף המרכזי קובע ש"כל תקיפה מזוינת על אחת משלוש המדינות היא תקיפה על שלושתן". זה נוסח שמזכיר את סעיף 5 של נאט"ו. ההסכם הושג אחרי כשנה של משא ומתן, והוא נפרד מהסכם ההגנה הדו־צדדי שחתמו סעודיה ופקיסטן ב-17 בספטמבר 2025. ארדואן אמר כבר ביום החתימה שההסכם "אינו מכוון נגד אף מדינה" ושהוא "פתוח להצטרפות".
ההסכם נבחן מהר מהצפוי. ביום חמישי, 24 בספטמבר, נשמעו אזעקות במכה, בטאיף, בג'דה, בינבע ובתבוכ. דובר הקואליציה בהובלת סעודיה, טורכי אל-מאלכי, הודיע לפי אל-ג'זירה כי "יורטו והושמדו 6 טילים בליסטיים ששוגרו על ידי מיליציית החות'ים", ושהיירוטים סיכלו ניסיונות לפגוע בטאיף ובינבע. יורוניוז בערבית ומונטה קרלו הבינלאומית דיווחו על המשך השיגורים ועל גינוי של מועצת הביטחון.
יומיים אחר כך, ב-26 בספטמבר, התכנסו בריאד הרמטכ"לים של סעודיה, פקיסטן וטורקיה. לפי ההודעה הרשמית שפורסמה באתרים ערביים הם הכריזו על "הפעלה מיידית" של התחייבויות ההגנה ההדדית שבהסכם, על הרחבת התיאום הצבאי ושיתוף המודיעין ועל פיתוח "יכולות משולבות להרתעה קולקטיבית". הם גינו בחריפות את התקיפות על מכה ועל תשתיות חיוניות, ושיבחו את "הערנות והמקצועיות של הכוחות המזוינים הסעודיים". ההודעה לא הזכירה את ישראל. כמה שעות אחרי הפגישה הודיעה הקואליציה, לפי CNN בערבית, על יירוט שני כלי טיס בלתי מאוישים ששיגרו החות'ים לעבר ריאד.
"לא נגד איראן, לא נגד ישראל", ובכל זאת
ארדואן מקפיד לומר שההסכם אינו מכוון נגד ישראל. בראיון ל"ניוזוויק" הוא אמר: "לא יהיה נכון לראות בהסכם ההגנה של מכה ברית שהוקמה נגד איראן, נגד ישראל או נגד כל מדינה שלישית". הוא הדגיש שההסכם נשען על סעיף 51 של מגילת האו"ם, הזכות להגנה עצמית, ותיאר אותו כ"אחריות משותפת לעתיד בטוח ושליו יותר". בערוץ TRT World הממלכתי הופיעה אותה כותרת כמעט מילה במילה.
אבל מה שקובע הוא המבנה, לא ההצהרות. בפעם הראשונה קשורה טורקיה, חברת נאט"ו שיש לה הצבא השני בגודלו בברית, בהתחייבות הגנה הדדית רשמית לסעודיה, שהיא עד היום המועמדת המרכזית לנורמליזציה עם ישראל, ולפקיסטן, מעצמה גרעינית. זה משנה את חשבון הכוחות האזורי גם אם אף אחד לא מתכוון להפעיל את הברית נגד ישראל. כל מהלך ישראלי מול ריאד, מנורמליזציה ועד שיתוף פעולה ביטחוני נגד איראן או נגד החות'ים, יעבור מעכשיו גם דרך מחויבות סעודית רשמית לאנקרה.
בתקשורת הערבית כבר שואלים אם הברית תחזיק מעמד מול המבחן הראשון. בטור שפורסם ב-CNN בערבית ב-21 בספטמבר, עוד לפני מטח הטילים, כתב הפרשן הטורקי ארדם אוזאן על "מלכודת המהירות", וטען ש"ברית מכה" עומדת בפני מבחן קשה מול החות'ים. באתר הלבנוני "אל-משהד" שאלו ביום הטילים עצמו: "האם יופעל הסכם מכה?". מאמר דעה באתר אל-ערבייה ב-27 בספטמבר עסק בשאלה "מתי ואיך" ההפעלה תתורגם למעשים. התשובה עדיין פתוחה. אין סימן לכך שחיילים טורקים או פקיסטנים יגיעו לגבול תימן, אבל ההכרזה עצמה היא מסר.
מה זה אומר לישראל
שלושה דברים עולים מהשבוע הזה. הראשון: ארדואן מבחין בבירור בין הקהלים שלו. באו"ם ובתקשורת בטורקית ובערבית הוא מדבר ל"רחוב" המוסלמי ולבוחר הטורקי, בשפה של "רצח עם" ו"מחנה ריכוז". בתקשורת האמריקנית הוא מדבר לממשל טראמפ, בשפה של "אין איבה" ו"משפט בינלאומי". ישראל צריכה לקרוא את שתי השפות ולא רק את זו שנוח לצטט.
השני: ההרתעה הטורקית עוברת מרטוריקה למבנים. אחרי חודשים של אזהרות על "כיתור" ועל כך ש"הביטחון מתחיל בדמשק", אנקרה בונה מסגרת רב־לאומית שבה היא אחת משלוש מדינות עוגן. גם אם ההסכם לא ישמש לעולם נגד ישראל, יש לו מחיר מדיני: קשה יותר לבודד את טורקיה, וקשה יותר לבנות ציר ישראלי־סעודי שאינו מתחשב בה.
השלישי: ארדואן עצמו סימן את הקו האדום בשיחה עם ישראל, "מדיניות ולא עם". הניסוח הזה מאפשר לו לתקוף בחריפות את הממשלה בירושלים ובאותו זמן להשאיר את הדלת פתוחה לשינוי אחרי הבחירות בישראל, שאותן הזכיר במפורש בראיון. השאלה אם ירושלים תזהה את הפתח הזה, או שתמשיך להציג את טורקיה כ"איום החדש", תשפיע על היחסים בין שתי המדינות הרבה אחרי שייגמר הכעס על הנאום בניו יורק.
כל הצילומים בכתבה הם צילומים בנחלת הכלל או ברישיון חופשי מוויקישיתוף.
