מי שחשב שהעימות בין בנימין נתניהו לרג'פ טאיפ ארדואן כבר הגיע לתקרה שלו, גילה בשבוע האחרון שיש עוד קומה. ב-24 בספטמבר, מעל דוכן הנואמים של העצרת הכללית ה-81 של האו"ם, הקדיש ראש הממשלה חלק נכבד מנאומו לנשיא הטורקי. ארבעה ימים אחר כך כבר דווח שהמילים הפכו להוראת עבודה: להכין תיק משפטי נגד ארדואן, שיוגש – אם וכאשר – לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.
הידיעה פורסמה לראשונה בערוץ i24NEWS, ובתוך שעות התפשטה בכל אמצעי התקשורת בטורקיה ובעולם הערבי. האתר הטורקי Haber7 כתב כי "המטרה העיקרית של תל אביב היא ליצור לחץ פוליטי והרתעה מול טורקיה", ולא בהכרח להשיג הרשעה. אתר Serbestiyet ציטט גורמים ישראלים שלפיהם "עצם קיומו של התיק ישמש כלי לחץ נגד ארדואן". רדיו אוריינט מפריז, בשידורו בערבית, הגדיר את המהלך כמעבר של העימות "מהזירות הפוליטית והדיפלומטית אל המסלול המשפטי הבינלאומי". נתניהו ומשרד המשפטים סירבו להגיב.
מה יש בתיק
לפי הדיווחים, התיק נשען על שני עמודי תווך. הראשון והמרכזי – מדיניות טורקיה כלפי הכורדים. הטענה הישראלית היא שאנקרה ביצעה הפרות חמורות נגד המיעוט הכורדי, בתוך שטחה ומעבר לגבולותיה. השני – הקשרים "הפוליטיים והכלכליים" בין ממשלת ארדואן לחמאס, כולל טענה למימון הארגון ולאירוח בכיריו באיסטנבול.
טורקיה, מצידה, דוחה את שתי הטענות מכל וכל. לגבי הכורדים, עמדתה הקבועה היא שפעולותיה מכוונות נגד ארגונים חמושים המאיימים על ביטחונה הלאומי, ובראשם ה-PKK, ולא נגד הזהות הכורדית. לגבי חמאס, אנקרה מסרבת להכיר בו כארגון טרור ומכנה אותו "תנועת התנגדות פלסטינית".
הנאום שהצית את האש
כדי להבין את העיתוי צריך לחזור לניו יורק. בנאומו באו"ם, כפי שדיווחה יורוניוז בטורקית, כינה נתניהו את טורקיה מדינה ש"מפיצה שקרים אנטישמיים בהיקף רחב", ואת ארדואן – "עריץ" שמארח את מנהיגי חמאס. הוא האשים אותו בהריגת "אלפי אזרחים כורדים", בהכחשת רצח העם הארמני, בכליאת עיתונאים ומנהיגי אופוזיציה, ואמר שארדואן מחזיק "כנראה בשיא עולמי" במעצרים. נתניהו הוסיף האשמות על "כיבוש בלתי חוקי" של צפון קפריסין, על פגיעה ביוון, חברת נאט"ו, ועל שאיפה של ארדואן להשתלט על סוריה. ובפנייה ישירה לנשיא הטורקי על ירושלים: "לא, אדוני, אתה לא תהיה. זו ארצנו, עירנו, בירתנו הנצחית".
התגובה מאנקרה הגיעה מהר ובחריפות. ראש מנהלת התקשורת בנשיאות, בורהאנטין דוראן, כינה את הדברים "חצופים ושפלים", הזכיר שבית הדין בהאג כבר הוציא צווי מעצר נגד נתניהו בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, וקבע שניצול במת האו"ם ל"האשמות חסרות בסיס" סותר את ערכי השלום והדיאלוג של הארגון. לדבריו, המילים של נתניהו "לא ימחקו את האסון ההומניטרי בעזה". דובר מפלגת השלטון AKP, עומר צ'ליק, הלך רחוק יותר וכינה את נתניהו "רוצח, מבצע רצח עם", שלא רק מבצע את המעשים אלא "מתאר אותם שוב ושוב".
רקע: שנה של צווים, איומים והאשמות
המהלך הישראלי לא נולד בחלל ריק. הוא מגיע בסוף שנה שבה טורקיה הפכה את הזירה המשפטית לנשק מרכזי מול ישראל. בנובמבר 2025 הוציאה התביעה באיסטנבול צווי מעצר נגד נתניהו ו-37 בכירים ישראלים בחשד ל"רצח עם". באוגוסט 2026, על רקע אירועי משט עזה, הוצא צו מעצר בינלאומי נוסף נגד ראש הממשלה, ולפי הדיווחים בטורקיה פנתה אנקרה גם לאינטרפול בבקשה ל"הודעה אדומה". נתניהו הגיב אז במתקפה על ארדואן כ"דיקטטור אנטישמי", כפי שדווח בכלי תקשורת מצריים.
במקביל, ארדואן הרחיב את הגדרת האיום. ביוני הכריז, בנאום שזכה לכיסוי נרחב באל-ג'זירה וב-CNN בערבית, כי "תנועות ישראל כבר מאיימות על ביטחון טורקיה" וכי "הביטחון שלנו מתחיל בדמשק ובביירות". נתניהו ענה אז ש"הדיקטטור אינו רשאי להטיף מוסר". בספטמבר הזהיר ארדואן מפני ניסיון "לכתר את טורקיה", וב-22 בספטמבר, ערב העצרת הכללית, קרא ל"לחץ גדול יותר" על ישראל ואף לביטול זכות הווטו במועצת הביטחון – הצעה שמכוונת בעיקר לארצות הברית, המגינה של ישראל בגוף הזה.
האם יש לתיק סיכוי משפטי?
כאן מתחילות הבעיות. לא ישראל ולא טורקיה הן צד לאמנת רומא, המסמך המכונן של בית הדין הפלילי הבינלאומי. סמכות בית הדין חלה ככלל על פשעים שבוצעו בשטחה של מדינה חברה או בידי אזרח של מדינה חברה, או על מקרים שמועצת הביטחון מעבירה אליו. מומחים משפטיים שצוטטו בכלי התקשורת הערביים הגדירו את ביסוס הסמכות על מעשים שבוצעו בתוך טורקיה כ"מסובך".
לפי הדיווחים, ישראל מתכננת לעקוף את המכשול באמצעות מדינה שלישית החברה בבית הדין, שתגיש את התיק בשמה. אבל גם הגשה כזו אינה יוצרת סמכות שאינה קיימת: מדינה חברה יכולה להפנות "מצב" לתובע, לא להרחיב את תחום השיפוט. נקודת חיכוך אפשרית אחת היא פעולות טורקיות בצפון סוריה ובצפון עיראק, אולם גם שם מדובר בדרך משפטית ארוכה ומפותלת. ויש גם האירוניה הבולטת: ישראל, שדוחה את סמכותו של בית הדין בעניינו של נתניהו עצמו ופועלת יחד עם וושינגטון נגד המוסד, מבקשת כעת להיעזר בו.
פרשנות: לוחמה משפטית כמשחק מראות
מנקודת מבט של השטח, קשה להתייחס למהלך כאל צעד משפטי טהור. זהו מהלך של מראה: ארדואן הפך את בתי המשפט באיסטנבול ואת האינטרפול לבמה לסימון נתניהו כפושע מלחמה, ונתניהו משיב בניסיון לסמן את ארדואן כמי שפוגע במיעוט ומממן טרור. שני המנהיגים מדברים בראש ובראשונה אל הקהל הביתי שלהם – וגם אל וושינגטון ואל בירות אירופה.
הפרט המעניין ביותר בדיווחים הוא העיתוי שהוזכר בתקשורת הטורקית: התיק אמור לשמש "גורם לחץ והרתעה" במיוחד לקראת הבחירות. עבור נתניהו, עימות חזיתי עם ארדואן הוא נכס פוליטי מוכח – הנשיא הטורקי הוא דמות שמאחדת סביבה רוב רחב בישראל. עבור ארדואן, מתקפה ישראלית המכוונת לסוגיה הכורדית היא מתנה דווקא: היא מאפשרת לו להציג כל ביקורת כורדית או אופוזיציונית כחלק מ"מזימה זרה", בדיוק בתקופה שבה הוא מנהל תהליך רגיש מול ה-PKK ומול הכורדים בסוריה.
אבל יש לסיפור גם צד מסוכן יותר. ככל ששתי המדינות מעבירות את העימות לפסים של צווי מעצר, הודעות אדומות ותיקים בהאג, כך מצטמצם המרחב לערוצים השקטים שעוד נשארו – תיאום ביטחוני בסוריה, נתיבי סחר ותעופה, ותפקידה של טורקיה כמתווכת בעזה. בסוריה, שם כוחות טורקיים וישראליים פועלים במרחק לא גדול זה מזה, טעות בחישוב עלולה לעלות ביוקר רב יותר מכל תיק משפטי.
מה הלאה
בטווח הקרוב, הסיכוי שהתובע בהאג יפתח חקירה נגד נשיא טורקיה נמוך מאוד. אבל המהלך כבר השיג את מטרתו המיידית: הוא שינה את הנרטיב, לפחות בתקשורת הישראלית, מ"נתניהו המבוקש" ל"ארדואן הנאשם". אנקרה, מצידה, צפויה להשיב בהסלמה רטורית ואולי גם בצעדים משפטיים נוספים בזירה הבינלאומית, בתוך הקואליציה של מדינות המובילות את המאבק נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק.
השורה התחתונה ברורה: היחסים בין ישראל לטורקיה, שפעם כונו "ברית אסטרטגית", הפכו לזירת לוחמה משפטית ותודעתית. הנאומים באו"ם נגמרים, אבל התיקים נשארים במגירה – וממתינים לרגע שבו מישהו יחליט שהגיע הזמן לשלוף אותם.
