אנקרה – בבירות האזור כבר לא מדברים על "משבר" בין טורקיה לישראל. מדברים על עימות עם כמה חזיתות. השבוע, במלאת שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, סיכמו כלי תקשורת בטורקית ובערבית את התמונה במשפט אחד: היריבות בין אנקרה לירושלים יצאה מתחום הנאומים והפכה למאבק על סוריה, על מזרח הים התיכון, על הסדר שאחרי המלחמה בעזה ועל מאזן הכוחות האזורי כולו. ועכשיו היא נכנסת גם לקלפי. הבחירות לכנסת נקבעו ל-27 באוקטובר, ובאנקרה משוכנעים שטורקיה הפכה לנושא קמפיין.
הטון נקבע על ידי הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן עצמו. בתשובות בכתב שמסר למגזין האמריקני "ניוזוויק", שפורסמו בטורקיה בסוף ספטמבר דרך סוכנות הידיעות הממלכתית אנדולו, ניסח ארדואן את הקו הטורקי הרשמי בזהירות שאינה מאפיינת אותו:
"בתקופה האחרונה מלובה בישראל נרטיב שגוי שמציג את טורקיה כמקור איום חדש"
כתב נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, בתשובות למגזין "ניוזוויק"
לדבריו, אנקרה רואה בשיח הזה תוצר של הפוליטיקה הפנימית בישראל ושל אווירת הבחירות שם, ו"זו אינה גישה אחראית שתורמת לשלום האזורי".
ארדואן המתון, ארדואן הלוחמני
מי שמכיר את הנאומים של ארדואן בעצרות של מפלגת הצדק והפיתוח יופתע מהמשפטים הבאים בראיון. "לטורקיה אין איבה כלפי העם הישראלי או כלפי כל חברה אחרת", כתב הנשיא. "ההתנגדות שלנו היא למדיניות שאנו רואים בה הפרה של המשפט הבינלאומי ולצעדים שמעמיקים את חוסר היציבות". לשאלה אם המתיחות עלולה להתדרדר לעימות צבאי, השיב ש"טורקיה אינה בונה את מדיניות החוץ שלה סביב תרחישי מלחמה בלתי נמנעים", ושעדיף להתמקד בדיפלומטיה שתמנע עימות כזה מאשר לדון כבר עכשיו בהשלכות על נאט"ו. הוא הוסיף משפט שנשמע כמכוון ישירות לאתונה ולירושלים: "טורקיה אינה קוראת כל יחסים דו-צדדיים כאיום המכוון נגדה".
אבל זה רק צד אחד של המטבע. שבוע קודם לכן, מעל דוכן העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, דיבר ארדואן בשפה אחרת לגמרי. לפי הדיווח של יורוניוז בטורקית, הוא האשים את ישראל ב"טרור מדינה", כינה את עזה "מחנה הריכוז הבלתי אנושי והמביש ביותר של תקופתנו", וקבע ש"אנו ניצבים מול מנטליות רצחנית שלעולם אינה שבעה מהרג". הוא תקף את המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים ואמר שהריגת נשים וילדים אינה יכולה עוד להיחשב "תופעת לוואי בלתי נמנעת של מלחמה".
המשלחת הישראלית, ובראשה השגריר דני דנון, יצאה מהאולם ברגע שארדואן החל לדבר על עזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב, לפי סיכום של BBC בטורקית, בכינוי ארדואן "עריץ" ובהאשמתו באנטישמיות. שר החוץ הטורקי, האקאן פידאן, אמר כבר ב-19 בספטמבר שאנקרה "עוקבת מקרוב" אחר הרטוריקה האנטי-טורקית של נתניהו, ושהיא מתייחסת למדיניות האזורית של ישראל כאל סוגיה ביטחונית.
הפער בין שני הקולות האלה אינו מקרי. הוא משקף את האסטרטגיה הטורקית הנוכחית: מול הקהל הפנימי והעולם המוסלמי, אש וגופרית; מול וושינגטון והקהל המערבי, טון של מדינה אחראית שמבקשת יציבות. היעד ברור: להציג את ישראל, ולא את טורקיה, כגורם המערער את האזור, בדיוק בשעה שירושלים מנסה לשכנע את הבית הלבן להפך.
מעזה לסוריה: מפת החזיתות
הסיכום שפורסם השבוע ב-BBC בטורקית, לרגל שלוש שנים למלחמה, משרטט את התהליך שלב אחר שלב. טורקיה הפכה לאחת המבקרות הקולניות ביותר של המבצע הישראלי בעזה, ובשנת 2024 הצטרפה לתביעת דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. לפי הנתונים שמובאים שם, ב-7 באוקטובר 2023 נרצחו כ-1,200 בני אדם, רובם אזרחים ישראלים, ומאז נהרגו ברצועה יותר מ-73 אלף פלסטינים.
אבל המוקד עבר מזמן מעזה לסוריה. נפילת משטר אסד ב-8 בדצמבר 2024 פתחה עידן של שיתוף פעולה הדוק בין אנקרה לדמשק, ובאוגוסט 2025 נחתם בין שתי המדינות הסכם לשיתוף פעולה צבאי. ישראל רואה בכך איום ישיר: לפי הדיווח, היא תקפה באפריל 2025 את בסיס T4 ליד תדמור, ובאוגוסט 2026 דווח על תקיפה בבסיס האוויר אבו א-זוהור. טורקיה וסוריה הכחישו את הטענות על כוונה להציב שם כוחות טורקיים. ארדואן, בראיון ל"ניוזוויק", הגדיר את התקיפות הישראליות בסוריה כפגיעה ברורה בריבונות הסורית.
מרכז המחקרים של אל-ג'זירה, בניתוח שפרסם בקיץ, מנה כבר אז רשימה ארוכה של זירות חיכוך מעבר לסוגיה הפלסטינית: סוריה, נתיבי אנרגיה וצינורות גז, קרן אפריקה ומצר באב אל-מנדב, ומאזן הכוחות האסטרטגי באזור כולו. המסקנה שם הייתה חדה: "המתיחות אינה עוד חילופי דברים רגשיים, אלא התנגשות של אינטרסים לאומיים גדולים". באותו ניתוח צוטט השר אלי כהן, שאמר כי כל בסיס טורקי במדבר חומס בסוריה ייענה מיד בבסיס ישראלי קבוע בדרום סוריה. שר הביטחון ישראל כ"ץ, לפי אותו מקור, השיב לשר הפנים הטורקי מוסטפא צ'יפטצ'י, שהתבטא על ירושלים, במשפט: "ירושלים אינה קונסטנטינופול".
גושים חדשים: אתונה-ניקוסיה מול "ברית מכה"
מעבר לרטוריקה, ההתפתחות המשמעותית ביותר של השנה האחרונה היא היווצרותם של שני גושים מתחרים. מצד אחד, ישראל, יוון וקפריסין חתמו ב-2026 על תוכנית פעולה משותפת שכוללת תרגילים צבאיים ואפשרות להקמת כוח תגובה מהירה. מרכיב מרכזי בה הוא עסקת "מגן אכילס" בין יוון לישראל, המוערכת בכ-3.5 מיליארד דולר. באנקרה רואים בכך ניסיון לכתר את טורקיה בים התיכון.
מצד שני, ב-7 באוגוסט חתמה טורקיה על הסכם הגנה משותף עם פקיסטן וערב הסעודית, שבאנקרה כבר מכנים "ברית מכה". ההסכם נשען על סעיף 51 של מגילת האו"ם, שעניינו הזכות להגנה עצמית. גורמים טורקיים מדגישים שהוא אינו מכוון נגד אף מדינה ופתוח להצטרפות של אחרות. שר החוץ פידאן תיאר בעבר את החזון: מערכת ביטחון אזורית שבמרכזה פקיסטן, טורקיה, ערב הסעודית ומצרים. בישראל, לפי ניתוח אל-ג'זירה, רואים בכך גוש סוני שנועד לבלום אותה.
והיחסים הדו-צדדיים עצמם נמצאים בשפל היסטורי. הנציגות הדיפלומטית הורדה לרמת ממונה על עניינים, הסחר נעצר, והתיירות הישראלית לטורקיה נמצאת בנקודה הנמוכה ביותר מאז שנות החמישים. כל זאת בין שתי מדינות שכוננו יחסים דיפלומטיים כבר ב-1950, וכאשר טורקיה היא חברת נאט"ו מאז 1952.
הקרב על וושינגטון ועל עזה שאחרי
הזירה שבה מתנהל העימות באמת היא הבית הלבן. לפי הדיווחים, נתניהו ביקש מהנשיא דונלד טראמפ לחסום מכירת נשק אמריקני לטורקיה, ובכלל זה מטוסי F-35, ולא קיבל תשובה חיובית. נתניהו טען בפומבי שמכירת המטוסים לטורקיה עלולה "לערער את מאזן הכוחות" במזרח התיכון, ודיבר על "שאיפות תוקפניות" טורקיות. שר הביטחון כ"ץ הצטרף ותיאר את התעצמות הצבא ותעשיית הביטחון הטורקיים כאיום מרכזי.
במקביל, תוכנית 20 הנקודות לעזה שקידם טראמפ ב-2025 העניקה לטורקיה מעמד של אחת מארבע המדינות הערבות לה, לצד קטאר, מצרים וארצות הברית. ישראל הבהירה לוושינגטון שאינה רוצה שטורקיה תהיה מעורבת במנגנונים המרכזיים, ובראשם כוח הייצוב המתוכנן. ארדואן מצדו טען בהצהרות קודמות שישראל הפרה את הפסקת האש בעזה פעמים רבות, וקרא לארצות הברית ולקהילה הבינלאומית "ללמד את ישראל" שהיא חייבת לעמוד בתוכנית. ראשי חמאס, מנגד, ממשיכים לבקר בטורקיה ולהיפגש עם ראש המודיעין איברהים קאלן ועם שר החוץ פידאן, מגעים שישראל מתנגדת להם בתוקף.
ניתוח: למה דווקא עכשיו
התזמון אינו מקרי, וכאן נמצאת ליבת הסיפור. לפי הדיווחים בתקשורת הטורקית, אנקרה מעריכה שהרטוריקה נגד טורקיה משרתת את מנהיגי ישראל לקראת הבחירות. מבחינת הקמפיין, אויב חיצוני ברור, מנהיג כריזמטי ותוקפני, צבא שני בגודלו בנאט"ו ותעשיית כטב"מים מצליחה, הוא נושא נוח הרבה יותר מוועדות חקירה ומשבר קואליציוני. וגם ארדואן, שעסוק בחזית פוליטית פנימית סוערת משלו, אינו מפסיד מהעימות: בכל פעם שישראל תוקפת אותו בשמו, מעמדו כדובר הבולט של העולם המוסלמי מתחזק.
אבל מי שמקשיב לתקשורת הערבית והטורקית שומע גם הסתייגות חשובה. מרכז המחקרים של אל-ג'זירה קבע שהסבירות למלחמה ישירה בין שתי המדינות נמוכה, משום שבאנקרה מעריכים שהתנאים לכך אינם קיימים. לדבריו, כלי הלחץ העיקריים של ישראל הם שדולה בוושינגטון, לחץ על השווקים הטורקיים ותמיכה ביריבי ארדואן. המסקנה שם הייתה שישראל "טועה בקריאת" אופי השינוי הטורקי ובאופן שבו אנקרה עצמה רואה בישראל איום.
ובכן, מה צפוי? בשבועות הקרובים כנראה יותר מאותו הדבר: הצהרות חריפות מאנקרה, תגובות חריפות מירושלים, ומאבק שקט על ליבו של טראמפ. השאלה האמיתית תעלה אחרי 27 באוקטובר. אם הממשלה הבאה בישראל תמשיך לראות בטורקיה את "איראן החדשה", והסדר עזה ייתקע בגלל הוויכוח על התפקיד הטורקי, הזירה הסורית עלולה להפוך מזירת חיכוך לזירת התנגשות. ואם לא, ייתכן שהמשפט המתון שארדואן בחר לתת ל"ניוזוויק" יתברר כפתח לשיחה ולא רק כטקטיקה תקשורתית.
בינתיים, דבר אחד ברור: שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, היחסים בין טורקיה לישראל כבר אינם עוסקים רק בעזה. הם עוסקים בשאלה מי יעצב את הסדר החדש במזרח התיכון, ושתי המדינות משוכנעות שהתשובה אינה יכולה להיות הצד השני.
