במשך שנים היה העימות בין רג'פ טאיפ ארדואן לבנימין נתניהו בעיקרו מלחמת מילים: נאומים חוצבי להבות, החזרת שגרירים, חרם סחר והצהרות על "רצח עם" ו"דיקטטורה". בשבועות האחרונים משהו השתנה. מה שנשמע עד לא מכבר כרטוריקה פוליטית לצריכה פנימית קיבל ממד צבאי מוחשי – ומרכז הכובד שלו אינו עזה, אלא צפון סוריה.
שלושה אירועים, שהתרחשו בתוך פחות מחודשיים, משרטטים את התמונה: התקיפה הישראלית על בסיס התעופה אבו א-דוהור שבמחוז אידליב באוגוסט, נאומו של ארדואן בעצרת הכללית ה-81 של האו"ם בספטמבר והחרמתו על ידי המשלחת הישראלית, ומיד אחריו נאומו של נתניהו מאותו דוכן, שבו כינה את נשיא טורקיה "רודן" שמבקש "להשתלט על סוריה". הסיקור בתקשורת הטורקית והערבית מצביע על מסקנה אחת: שתי מעצמות אזוריות, שתיהן בעלות בריתה של וושינגטון, נמצאות כעת במסלול חיכוך ישיר שאין לו עדיין מנגנון בלימה.
שמונה פצצות על מסלול נטוש
הנקודה שבה החיכוך עבר מהמישור המילולי לשטח היא שחר יום שלישי, 18 באוגוסט. לפי דיווחי ערוץ "א-שרק" ו"אל-עראבי אל-ג'דיד", מטוסי קרב ישראליים ביצעו שמונה תקיפות על מסלול ההמראה של בסיס התעופה הצבאי אבו א-דוהור, במזרח מחוז אידליב. מקור צבאי סורי מסר כי נגרם נזק לרכוש בלבד, ללא נפגעים. הבסיס עצמו אינו פעיל כשדה תעופה צבאי מאז 2013.
מה שהפך את התקיפה לאירוע אסטרטגי הוא העיתוי והנימוק. לפי הדיווחים בערבית, התקיפה הגיעה זמן קצר לאחר ביקור של משלחת טורקית בבסיס. ישראל, באופן חריג, נטלה אחריות: לשכת ראש הממשלה הודיעה כי סוריה הייתה "על סף הפרה" של הסדר, וכי המטרה הייתה למנוע פריסה של כוחות טורקיים במקום. במילים אחרות, ישראל אמרה בגלוי שהיא תוקפת כדי לחסום את טורקיה.
אנקרה ודמשק הכחישו בתוקף כי הבסיס עומד להפוך למתקן צבאי טורקי. הכחשה דומה הגיעה ממקור לא צפוי: שליח ארה"ב לסוריה, טום בראק. בראיון שצוטט ב"א-שרק" ב-22 באוגוסט אמר בראק כי המודיעין האמריקני לא מצא כל ראיה לפריסה טורקית מתוכננת – "זה לא קרה", בלשונו. הוא הוסיף כי ישראל לא עדכנה את וושינגטון מראש, והעריך כי התקיפה נועדה אולי "לגרור את הטורקים".
"ההשלכות הבלתי מכוונות של טעות עלולות להיות חמורות ביותר"
אמר טום בראק, שליח ארה"ב לסוריה
בראק אף ציין כי טורקיה עשויה הייתה להזיז כוחות אילו ראתה מטוסים ישראליים מתקרבים לגבולה בלי לדעת את כוונתם, וכי ישראל וטורקיה היו קרובות לעימות ישיר.
הבסיס נמצא כ-70 קילומטרים מהגבול הטורקי. לפי ניתוח של האנליסט הטורקי פאתח קוג'איביש, שפורסם בתחילת אוקטובר, טייסת קרב ישראלית שטסה כה קרוב לגבול אילצה את חיל האוויר הטורקי להיכנס לכוננות. אלוף (במיל') אטש מהמט אירז, לשעבר ראש מבצעי חיל האוויר הטורקי, אמר כי טורקיה "עקבה אחר הטיסות ונקטה אמצעי זהירות", אך לא התערבה. לדבריו, ביקור טורקי בבסיס היה ככל הנראה סיור הערכה ולא סימן לפריסה. אבל הוא שרטט גם את הקו האדום: ברגע שאנשי צבא טורקים נמצאים במקום, תקיפה עליו "טומנת סיכון" של פגיעה בחיילי נאט"ו.
ההיסטוריה האזורית לא מרגיעה. טורקיה הוכיחה בעבר שהיא מוכנה ללחוץ על ההדק: ב-2013 הפילה מסוק Mi-17 סורי, ב-2014 מטוס מיג-23 סורי, וב-2015 – מה שכמעט הצית משבר עולמי – מטוס סוחוי-24 רוסי. ועוד פרט מן העבר שהוזכר בתקשורת הטורקית: ב-2007 הטילו מטוסים ישראליים מכלי דלק על אדמת טורקיה במהלך מבצע בשמי סוריה. בטורקיה זוכרים.
התשובה בשטח: גשר צף מעל הפרת
אנקרה לא הגיבה בטילים, אלא בבטון ובפלדה. שנים-עשר יום אחרי התקיפה השלימו כוחות טורקיים וסוריים את הגשר הצף המשותף השני מעל נהר הפרת. במקביל, לפי הדיווחים בערבית, הודיעה אנקרה כי תמשיך לתמוך ביכולות הצבאיות של סוריה, וכי היא דוחה את "נרמול" ההתערבויות הישראליות במדינות שכנות. המסר ברור: טורקיה לא תיסוג מסוריה בגלל תקיפה, והיא רואה בשיקום הצבא הסורי – תחת שלטון מרכזי בדמשק – אינטרס ביטחוני ראשון במעלה.
מקורות סוריים שצוטטו באתר "ערבי פוסט" קשרו את התקיפה לא רק לתנועות טורקיות, אלא גם למאמץ ישראלי רחב יותר למנוע את בנייתו מחדש של צבא סורי מתפקד. כאן טמון לב הסכסוך: ישראל רואה בסוריה חלשה ומפוצלת אינטרס ביטחוני, ואילו טורקיה רואה בסוריה מאוחדת וחזקה – ללא מיליציות כורדיות חמושות – את התנאי לשקט בגבולה הדרומי.
ניו יורק: "העולם גדול מחמש" והחרמה ישראלית
מהשטח עבר העימות לדוכן הנואמים. ב-22 בספטמבר עלה ארדואן לנאום בעצרת הכללית ה-81 של האו"ם. לפי סיקור "יורוניוז בטורקית", הוא חזר על הסיסמה המזוהה איתו, "העולם גדול מחמש", וקרא לבטל את המושבים הקבועים ואת זכות הווטו במועצת הביטחון. אבל עיקר הכותרות הגיעו מהחלק שעסק בעזה: ארדואן תיאר את הרצועה כאחד המקומות הבלתי אנושיים ביותר בעידן הנוכחי, קבע כי אי אפשר לבטל את מותם של אזרחים כ"תוצר לוואי בלתי נמנע" של מלחמה, והאשים את ישראל ב"טרור מדינה". הוא תקף גם את אלימות המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים, וציין כי נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לא הורשה להשתתף בעצרת זו השנה השנייה ברציפות.
המשלחת הישראלית, ובראשה השגריר דני דנון, יצאה מהאולם כשארדואן החל לדבר על עזה. גם מוסקבה הגיבה – אם כי בנושא אחר: דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב אמר כי רוסיה תומכת בהרחבת המועצה, אך מתנגדת לביטול הווטו.
כמה ימים לאחר מכן הגיע תורו של נתניהו. מאותו דוכן כינה את ארדואן "רודן", טען כי הוא "רוצה להשתלט על סוריה" וכי הוא "קורא להשמדת ישראל כמעט מדי יום". ביוני, אחרי שארדואן הכריז כי "ביטחוננו מתחיל בדמשק ובביירות" וכי מהלכי ישראל "מאיימים כעת על ביטחון טורקיה", השיב נתניהו, לפי "יורוניוז בערבית", כי "לדיקטטור אין זכות להטיף מוסר". הטון לא השתנה מאז – הוא רק הסלים.
הקו החדש של ארדואן: "אין לנו איבה לעם הישראלי"
דווקא על רקע זה בולט ראיון שהעניק ארדואן ל"ניוזוויק" ב-25 בספטמבר, שתורגם ופורסם במלואו בעיתון "חורייט" באמצעות סוכנות אנדולו. כאן נשמע קול מחושב יותר.
"לטורקיה אין איבה כלפי העם הישראלי או כלפי כל חברה אחרת. ההתנגדות שלנו היא למדיניות שאנו רואים בה הפרה של המשפט הבינלאומי, ולצעדים שמעמיקים את חוסר היציבות באזורנו"
אמר נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן
ארדואן הודה ב"חילוקי דעות רציניים" עם ישראל, אך טען כי בחוגים פוליטיים בישראל "מלבים נרטיב שגוי" שמציג את טורקיה כ"מקור איום חדש". את התופעה הזאת הוא קשר במפורש לפוליטיקה הפנימית בישראל ולאקלים הבחירות. "זה לא יתרום לשלום", הדגיש. הוא מתח ביקורת על התקיפות הישראליות בסוריה וציין גם את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל ליוון כמקור למתיחות. לשאלה על תרחישי עימות בתוך נאט"ו השיב כי טורקיה "אינה בונה את מדיניות החוץ שלה סביב תרחישי מלחמה בלתי נמנעים", ומעדיפה דיפלומטיה על פני ספקולציות.
באותו ראיון ביקש ארדואן להרגיע גם בחזית אחרת: לדבריו, הסכם ההגנה המשותפת שנחתם במכה בין טורקיה, פקיסטן וסעודיה – שלפיו מתקפה מזוינת על אחת משלוש המדינות נחשבת למתקפה על כולן – אינו "ברית נגד איראן, נגד ישראל או נגד כל מדינה שלישית". הוא הדגיש כי ההסכם מבוסס על סעיף 51 למגילת האו"ם, וכי כל תגובה תלויה בבקשת המדינה המותקפת – ממודיעין ולוגיסטיקה ועד סיוע צבאי ישיר יותר. בירושלים, סביר להניח, הקשיבו בעיקר לחלק האחרון.
ארדואן גם הקפיד לנתק את הקשר הטורקי-אמריקני מישראל: "אינני מגדיר את יחסי טורקיה-ארה"ב דרך מדינה שלישית", אמר, ותיאר קשר "ישיר ופתוח" עם הנשיא דונלד טראמפ, שבמסגרתו השניים דנים באיראן, בעזה וביחסים הבילטרליים.
המשמעות: מגרש משחקים משותף, בלי כללי משחק
מה שעולה מקריאת המקורות הטורקיים והערביים הוא תמונה של שתי מדינות שחיות כעת באותו מרחב אווירי ובאותה זירה סורית, בלי מנגנון תיאום מוסכם. לפי הדיווחים, ארה"ב פועלת להקים מנגנון "מניעת התנגשות" משולש – טורקיה, סוריה וישראל – אך הוא טרם יצא לפועל. עד אז, כל טיסת סיור, כל ביקור של משלחת צבאית בבסיס סורי וכל תקיפה ליד הגבול נושאים פוטנציאל להסלמה שאיש אינו רוצה, אך שאיש גם אינו מסוגל למנוע לבד.
הרקע הכלכלי והמדיני רק מעצים זאת: מאז מאי 2024 טורקיה מקיימת חרם מלא על יצוא ויבוא מול ישראל, היא הצטרפה לתביעת רצח העם נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג (ישראל דוחה את ההאשמה), ושר החוץ הקאן פידאן הודיע ב-19 בספטמבר כי אנקרה "עוקבת מקרוב" אחר הרטוריקה האנטי-טורקית של נתניהו. באפריל אמר פידאן לאל-ג'זירה כי להנהגה הישראלית יש "תסביך" כלפי ארדואן.
ובכל זאת, כדאי להבחין בין שני ערוצים. בערוץ הציבורי, שני המנהיגים מרוויחים מהעימות: ארדואן, שבשבוע שעבר זכה להישג פוליטי כשראש עיריית איזמיר – מעוז האופוזיציה – ערק למפלגתו, מגייס את סוגיית עזה כנכס פנימי ואזורי; נתניהו, לקראת מערכת בחירות, מציג את טורקיה כ"איום החדש" – בדיוק כפי שארדואן טוען. בערוץ המבצעי, לעומת זאת, שני הצדדים נזהרים. טורקיה לא יירטה ולא איימה; ישראל תקפה מסלול נטוש ולא כוחות טורקיים. זהו ריקוד על חבל דק.
השאלה הגדולה של החורף הקרוב היא אם הריקוד הזה יוכל להימשך. ככל שהצבא הסורי החדש ייבנה בסיוע טורקי, וככל שהשהות הטורקית בבסיסים סוריים תהפוך קבועה, כך יצטמצם המרחב של ישראל לפעול בשמי סוריה בלי לפגוע בחיילים של מדינה החברה בנאט"ו. דבריו של בראק אינם עוד הערכה תיאורטית. הם תיאור של המצב הקיים. בין אנקרה לירושלים לא נותרו כמעט ערוצים פתוחים, ובשמי אידליב טסים מטוסים של שני צבאות. מנגנון התיאום האמריקני, אם יוקם, עשוי להיות ההבדל בין מלחמת מילים לבין אירוע שאיש לא תכנן.
