במשך שבוע אחד של אוקטובר השתנתה הרטוריקה בין אנקרה לירושלים מהתכתשות מוכרת למשהו שמזכיר ספירה לאחור. ביום שני, 19 באוקטובר, עמד נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מול מאות ראשי שכונות וכפרים ("מוכתארים") במתחם הנשיאותי באנקרה, וטבע את הביטוי שמהדהד מאז בכל כלי התקשורת בעולם הערבי והטורקי: "מוקפים בטבעת של אש, אנו עובדים יומם ולילה כדי להרחיק את ארצנו מן הסכסוכים". יומיים לאחר מכן כבר הודיע כי "נלך לדמשק" – ביקור שיהפוך את סוריה, הזירה שבה מתחככים כיום הצבאות של טורקיה וישראל, למוקד של העימות הדיפלומטי.
"חדשות טובות מסוריה, אבל ישראל מנסה לבלבל"
הנאום של ארדואן ביום המוכתארים נועד, על פניו, לקהל פנימי: הוא דיבר על מערכת המידע החדשה לראשי השכונות, על העלאות שכר ועל מבני שירות חדשים. אבל החלק שעשה כותרות היה החלק האזורי. "מסוריה מגיעות חדשות טובות, אבל ישראל מנסה לבלבל גם שם", אמר, לפי הדיווח בעיתון "חורייט". לפי יורוניוז בערבית, ארדואן טען כי האותות החיוביים מסוריה נתקלים בצעדים ישראליים שמאיימים על יציבותה, תיאר את המצב בלבנון כ"לא מרגיע", ותקף את המשך התקיפות הישראליות בשטחים הפלסטיניים "למרות ההסכמים שנחתמו".
אבל ארדואן לא הסתפק בישראל. ברשימת המשברים שהקיפו לדבריו את טורקיה הוא מנה את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, את המתיחות סביב איראן ואת התקפות החות'ים על ערב הסעודית – כולל תקיפה על נמל התעופה של ריאד שבה נהרגו כמה אנשים, בהם עולי רגל, ונפצעו מאות. את סעודיה כינה "ידידה ואחות" של טורקיה. בנאום שזור גם המסר המוכר: טורקיה "לא נפלה בפח של פרובוקציות", ניהלה שלבים קשים "בחוכמה ובסבלנות", והלחץ עליה נובע מכך שהיא עומדת לצד המדוכאים, "בדרך האבות". הוא תקף את מי שמבקש "לקרוע את האזור" ולזרוע פילוג – רמז שקוף לישראל – וגם את "פת'ו" (תנועת גולן) ו"לובי זרים" שלטענתו מנסים לפלג את המדינה מבפנים. "היום אנחנו בדיוק בלב מאבק גדול", אמר.
נתניהו: "איננו במאה ה-16"
התשובה מירושלים הגיעה בשני שלבים. כבר ביום ראשון, 18 באוקטובר, בתדרוך ביטחוני, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו – לפי יורוניוז – כי הוא מקווה שהמחלוקת עם טורקיה לא תידרדר לעימות ישיר, וכי ההימנעות מכך היא "מטרה". הוא הוסיף שהיה מברך על חזרה ליחסים הקרובים של העבר, אך אינו מאמין שהדבר אפשרי כל עוד ארדואן בשלטון. לטענתו, ארדואן קורא להשמדת ישראל ולהחזרת השליטה הטורקית בירושלים, וממשלתו "לוקחת את ההצהרות האלה ברצינות" ומביאה בחשבון את כל התרחישים.
ביום שלישי, בראיון לערוץ 14, החריף נתניהו את הטון. לפי אל-ג'זירה, הוא טען כי ארדואן "חושב שיחזיר את ירושלים לשלטון עות'מאני", הזכיר את הקשר של העם היהודי לארץ "יותר מ-3,000 שנה", ואמר: "כפי שאתם יודעים, איננו במאה ה-16" – רמז לארבע מאות שנות השלטון העות'מאני באזור. ישראל, אמר, היא היום מדינה בעלת עוצמה ואמונה, "שאינה מוכנה להיכנע" – ולא תיכנע ל"ציר סוני קיצוני בהובלת טורקיה", אחרי שכמעט השמידה את "הציר השיעי הקיצוני". הוא קרא לאנקרה "להכיר במאזן הכוחות" ולהימנע מעימות.
המסגור הזה חשוב. לראשונה, ראש ממשלת ישראל מציב בפומבי את טורקיה – חברת נאט"ו – כמחליפתה של איראן בראש "ציר" עוין. זו לא עוד מלחמת מילים על עזה; זו הגדרה אסטרטגית מחדש של היריב.
AKP: "קמפיין בחירות על גבנו"
באנקרה בחרו לתקוף דווקא את התזמון. דובר מפלגת השלטון, עומר צ'ליק, שדיבר אחרי ישיבת הוועד המרכזי של ה-AKP בראשות ארדואן, אמר – לפי סוכנות אנאדולו כפי שצוטטה באל-ג'זירה – כי נתניהו מנסה לגייס רטוריקה נגד ארדואן לקמפיין הבחירות שלו, על רקע ירידה בפופולריות. את ההצהרות הישראליות נגד טורקיה כינה "חסרות ערך" ו"מלאות אשליות". צ'ליק האשים את מה שכינה "רשת רצח העם" בניסיון לחסום את השלב השני של הסכם הפסקת האש בעזה, והבטיח כי טורקיה עושה ככל יכולתה כדי לבלום את "השתלטות" ישראל על אדמות בגדה המערבית, בהובלת מאמץ דיפלומטי אינטנסיבי של ארדואן.
הקו הטורקי, אם כן, כפול: מצד אחד אזהרה מאיום אזורי ו"טבעת אש"; מצד שני הצגת נתניהו כמי שמנפח את האיום הטורקי לצרכים פוליטיים פנימיים. שני הצדדים מאשימים זה את זה באותו דבר בדיוק – שימוש באויב החיצוני לגיוס הבית.
הזירה האמיתית: סוריה
מתחת למלחמת ההצהרות מסתתרת זירה ממשית אחת: סוריה של הנשיא אחמד א-שרע. ביום רביעי, 21 באוקטובר, אחרי ישיבת הסיעה של ה-AKP בפרלמנט, נשאל ארדואן על ביקורו המתוכנן בדמשק. "עד עכשיו מועד הביקור לא אושר ולא נקבע באופן מדויק", אמר, לפי האתר הלובי "עין ליביה", והוסיף: "נלך לשם". באותו מעמד שיבח את שירותי המודיעין של טורקיה וסוריה על מעצרו של מיהראץ' אורל (המכונה עלי כיאלי), המואשם בטבח בבניאס ובפיגועי המכוניות התופת בריחאנלי ב-11 במאי 2013, שבהם נהרגו 53 בני אדם. "הגיע זמן החשבון", אמר. ארדואן הזכיר את "ניצחון 8 בדצמבר 2024" ואמר כי שילוב כוחות SDF במוסדות המדינה הסורית "יפתח פרק חדש".
ביקור נשיא טורקיה בדמשק יהיה סמל כמעט מוחלט להשפעה הטורקית בסוריה החדשה – בדיוק מה שישראל רואה כאיום. נקודת השבר המוחשית ביותר עד כה התרחשה ב-18 באוגוסט, כשישראל תקפה את בסיס חיל האוויר אבו א-דוהור בצפון סוריה, סמוך לגבול הטורקי. ישראל הסבירה כי המטרה הייתה למנוע התבססות צבאית טורקית באזור; משרד ההגנה הטורקי הכחיש שהיו כוחות טורקיים בבסיס.
ברק: "ישראל חכמה מכדי לפתוח בעימות"
את התמונה השלים השליח האמריקני לסוריה ולעיראק, טום ברק, בפורום הביטחון העולמי בדוחא. לפי הדיווח, ברק הזהיר מסכנת הסלמה בשל הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה וקרא להפסיקה. על התקיפה באבו א-דוהור אמר כי לא טורקיה ולא ארצות הברית קיבלו התרעה מוקדמת, וכי טורקיה יכלה לשגר במהירות מטוסים לאזור – מה שהיה מציב את הצדדים ב"מצב שונה לחלוטין". ובכל זאת, הוא שלל עימות צבאי ישיר: "ישראל חכמה מכדי לפתוח בעימות אמיתי עם טורקיה".
ברק נגע גם בזירה התימנית: ארה"ב תספק תמיכה לוגיסטית לסעודיה אך לא תשתתף בפעולות קרקעיות נגד החות'ים, שאותן כינה "חסרות תועלת". ואז שאל בקול את השאלה שמעסיקה את המפרץ: האם טורקיה תשלח כוחות קרקע לסעודיה במסגרת "הסכם מכה" להגנה הדדית – או תספק כטב"מים ללא תמורה? אם התשובה חיובית, טורקיה תהפוך לשחקנית צבאית פעילה גם בדרום חצי האי ערב – ו"טבעת האש" של ארדואן תהפוך מטפורה גם למפת פריסה.
ניתוח: הרתעה מילולית, עימות בפועל
מה שמתרחש כאן הוא דפוס מוכר של שתי מעצמות אזוריות שמשתמשות ברטוריקה כדי לסמן קווים אדומים בלי לחצות אותם. שני המנהיגים אמרו במפורש שאינם מעוניינים בעימות ישיר. נתניהו הגדיר זאת כ"מטרה"; ארדואן מתגאה בכך שטורקיה "לא נפלה בפח". אבל המציאות בשטח – מטוסים ישראליים שתוקפים במרחק קילומטרים ספורים מהגבול הטורקי, נוכחות טורקית הולכת ומעמיקה בסוריה, וגוש ביטחוני אזורי מתהווה סביב סעודיה – יוצרת בדיוק את התנאים שבהם תקרית אחת עלולה לסחוף את שני הצדדים.
יש גם ממד פוליטי פנימי שאין להתעלם ממנו. בישראל מתקרבות בחירות, ולפי אנקרה נתניהו "מנצל" את ארדואן כאויב נוח. בטורקיה ארדואן משתמש בדימוי של מדינה מוקפת אויבים כדי לגייס את הבסיס, להצדיק מאבק ב"פת'ו" ולהציג את עצמו כמגן הפלסטינים והסורים. לשני הצדדים יש עניין להחריף את הטון – ולשניהם יש עניין לא לירות.
המבחן הבא יהיה ביקורו של ארדואן בדמשק. אם יתקיים בקרוב, כפי שהוא רומז, הוא יציב את טורקיה כפטרונית הרשמית של סוריה החדשה – ויאלץ את ירושלים להחליט אם היא מקבלת את המציאות הזו או מנסה לשרטט מחדש את גבולות ההשפעה באש. בינתיים, וושינגטון של ברק מנסה לשמור על שני בעלי בריתה משני צדי הקו. "טבעת האש" של ארדואן אולי נועדה לקהל בבית – אבל בסוריה, האש אמיתית לגמרי.
