רג'פ טאיפ ארדואן לא בחר במקרה את במת הסיעה הפרלמנטרית של מפלגתו כדי להשמיע את המסר. מדי יום רביעי הוא נואם שם בפני חברי הפרלמנט שלו ובשידור חי לכל בית בטורקיה, והפעם הקדיש חלק נכבד מהנאום לעזה. לפי הדיווחים בסוכנויות הפלסטיניות צפא והמרכז הפלסטיני לאינפורמציה, ארדואן אמר כי טבח, חיסולים והרעבה נמשכים ברצועה "מדי יום, לנגד עיני העולם", וכי טורקיה "לא תשתוק" מול העוול שסובלים הפלסטינים, "גם אם אחרים בוחרים לעצום עיניים ולאטום אוזניים".
ארדואן חזר על הביטוי שכבר טבע באוקטובר, ולפיו עזה היא "מחנה המעצר הגדול בעולם", והטיל את האחריות על "מדיניות הממשל הישראלי". אבל החידוש בנאום היה הפנייה הישירה אל העולם המוסלמי:
"עלינו, כמוסלמים, לפעול ולהגביר את הלחץ על ישראל" — רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה.
זהו מעבר מעמדה של מתווך שמתלונן על הפרות לעמדה של מי שמבקש לגייס קואליציה אזורית נגד הצד השני.
רקע: המתווך שהפך לתובע
כדי להבין את משקל הדברים צריך לחזור לאוקטובר 2025. אז נחתם בשארם א־שייח' ההסכם להפסקת האש בעזה, בתיווך ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה. עבור אנקרה זה היה הישג דיפלומטי מהשורה הראשונה: לראשונה מאז פרוץ המלחמה היא ישבה ליד השולחן כשותפה רשמית ולא רק כקול מחאה מבחוץ. ארדואן חתם על המסמך כאחד הערבים, ומאז הוא רואה בו התחייבות אישית.
אלא שיותר משנה אחרי החתימה, אנקרה טוענת כי רוב סעיפי השלב הראשון לא יושמו. הטענה הזאת לא נולדה היום. היא נבנתה בשלבים, במסע הצהרות מתואם שהחל לפני כשבועיים.

6 בנובמבר: הנאום שפתח את המערכה
בפתיחת פורום TRT World העשירי באיסטנבול, אירוע הדגל של השידור הממלכתי הטורקי, הזהיר ארדואן כי הפסקת האש "אינה מיושמת בשטח". לפי דיווחי אל־ג'זירה ויורוניוז בערבית, הוא אמר כי ההבנות שטורקיה סייעה להשיג לא הפכו להתחייבויות ממשיות, וכי התעלמות מהבטחות בינלאומיות "מערערת את השלום". הוא תקף את המוסדות הבינלאומיים, שלדבריו "מסתפקים בצפייה" במתרחש בעזה, וקבע כי המערכת הבינלאומית נמצאת ב"משבר מבני עמוק". בתקשורת הטורקית הוכתר הנאום בכותרת "מעניקים לישראל חסינות" – ביטוי שארדואן השתמש בו כדי לתאר את היחס של המערב.
ארדואן הרחיב את החזית גם לגדה המערבית. הוא הזהיר מפני מה שכינה "טרור המתנחלים", שלדבריו "הולך ומתחצף" ומטרתו לעקור את הפלסטינים מאדמתם בכוח. לטענתו, באוקטובר לבדו נרשמו יותר מ־3,000 תקיפות והפרות. הוא גם האשים את התקשורת הבינלאומית ב"סטנדרט כפול" כלפי ישראל.
איברהים קאלן מניח את המספרים על השולחן
אם ארדואן סיפק את הכותרות, את התיק העובדתי הגיש איברהים קאלן, ראש שירות הביון הטורקי (MIT) והאיש שניהל בפועל את ערוץ התיווך מול חמאס. באותו יום פירט קאלן את סעיפי ההסכם: הפסקת הפעולות הצבאיות, שחרור חטופים ואסירים, כניסה של 500 עד 600 משאיות סיוע ביום, נסיגה ישראלית, הקמת ממשל פלסטיני, פריסת כוח בינלאומי ושיקום. לדבריו, רובם לא מומשו.
לפי הנתונים שהציג, יותר מ־1,800 פלסטינים נהרגו מאז החתימה על ההסכם, אף שכל החטופים הישראלים הוחזרו. ישראל, לדבריו, עדיין שולטת בכ־60% משטח הרצועה, ושיעור ההרס מגיע לכ־65% מהמבנים. חשוב לציין שאלה נתונים שמסרה אנקרה, והם לא אומתו באופן עצמאי.
הנקודה המעניינת ביותר בדבריו של קאלן נגעה לחמאס. לדבריו, הארגון הסכים שלא להשתתף בממשל העתידי של עזה והסכים להתפרק מנשקו. קאלן כינה זאת "ויתור פוליטי והתפתחות היסטורית", שלא נענה בצעד מקביל מצד ישראל:
"המשך הכיבוש מאיים בגלים חדשים של קיצוניות ואלימות" — הזהיר איברהים קאלן, ראש שירות הביון הטורקי.
קאלן קבע עוד ששלום בר־קיימא מחייב סיום הכיבוש ומדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.
זו טענה בעלת משקל. אם היא נכונה, היא שומטת את אחד הטיעונים המרכזיים של ירושלים לעיכוב השלבים הבאים. אם היא מוגזמת, היא חלק ממאמץ טורקי להציג את חמאס כצד המתון והגמיש. בכל מקרה, אנקרה משתמשת בה כדי להעביר את נטל ההוכחה אל ישראל.
החזית הסורית
יומיים אחר כך, ב־8 בנובמבר, פתח ארדואן חזית נוספת. במפגש עם ראשי שכונות וכפרים בארמון הנשיאות אמר:
"מסוריה מגיעות בשורות טובות, אבל ישראל עושה כל שביכולתה כדי לערער גם שם את המצב" — רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה.
לדבריו, מדיניותה האזורית של ישראל "ממשיכה לייצר אי־שקט", טורקיה פועלת כדי להישאר מחוץ לכאוס ו"לא תיפול בפח של פרובוקציות".
הקישור בין עזה לסוריה אינו מקרי. מבחינת אנקרה, סוריה שאחרי אסד היא זירת ההשפעה החשובה ביותר שלה, וכל פעולה ישראלית בדרום סוריה נתפסת כחתירה תחת הסדר שטורקיה מנסה לבנות. בכך ארדואן מציג את ישראל לא רק כמי שמפרה הסכם בעזה, אלא כגורם המערער את האזור כולו.
קהיר: המתווכים מתאמים עמדות
ב־13 בנובמבר נפגשו בקהיר ראשי שירותי המודיעין של מצרים, קטאר וטורקיה, ולפי הדיווחים דרשו "הפסקה מיידית" של ההפרות הישראליות. בתקשורת הפלסטינית צוין גם תקיפה במתחם הרפואי נאסר בח'אן יונס, ומשלוח של יותר מ־150 אלף אוהלים שתקוע לדבריהם בהמתנה לאישורים ישראליים. מכאן נאום היום: לא התפרצות רגשית, אלא שלב נוסף ברצף מתואם.
ניתוח: מה ארדואן מנסה להשיג
יש כאן שלושה מהלכים במקביל. הראשון הוא בניית תיק: אם ההסכם יקרוס, אנקרה רוצה שהנרטיב יהיה כבר מוכן – ישראל הפרה, חמאס ויתר, המתווכים התריעו. השני הוא מינוף מול וושינגטון: טורקיה היא שותפה בהסכם שהממשל האמריקני רואה בו הישג, ולחץ פומבי על ישראל הוא גם דרך לדחוף את הבית הלבן להפעיל לחץ משלו. השלישי הוא מנהיגות בעולם המוסלמי: הקריאה "לנו כמוסלמים" ממצבת את ארדואן כקול המוביל באזור, בתחרות שקטה מול סעודיה ומצרים.
לצד זאת יש גם חשבון פנימי. נושא עזה מאחד את הבוחרים הטורקים מכל הקשת, וארדואן, שמתמודד עם כלכלה מאתגרת ועם אופוזיציה שמחפשת כל סדק, יודע שעמדה תקיפה כלפי ישראל אינה עולה לו דבר בבית. אבל חשוב לראות גם מה הוא לא אמר: לא היו איומים קונקרטיים חדשים, לא הוכרז על צעדים כלכליים נוספים, ולא היה איום לפרוש מתפקיד הערב. טורקיה רוצה להישאר בחדר.
מבחינת ירושלים, המשמעות ברורה. טורקיה אינה עוד מבקרת חיצונית אלא צד חתום על ההסכם, עם ערוץ ישיר לחמאס ועם השפעה בסוריה. ככל שהיא מצליחה לשכנע את קהיר, דוחה ואולי גם את וושינגטון שישראל היא המכשול, כך יצטמצם מרחב התמרון הישראלי בשלבים הבאים – בעיקר בשאלות של הכוח הבינלאומי וזהות הממשל בעזה, שבהן ישראל מתנגדת בתוקף לכל נוכחות טורקית.
מה הלאה
השבועות הקרובים יבחנו אם המילים יהפכו למעשים. האם המתווכים יגישו דרישה רשמית ומשותפת לוושינגטון? האם טורקיה תנסה לגייס את הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי למהלך נגד ישראל? והאם ירושלים תגיב בצעדים שיקלו על יישום ההסכם, או תמשיך להתייחס לאנקרה כאל צד עוין? דבר אחד ברור: ארדואן החליט שעזה היא הבמה שלו, והוא לא מתכוון לרדת ממנה.