ביום רביעי האחרון, 18 בנובמבר, עלה רג'פ טאיפ ארדואן לבמת ישיבת הסיעה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בפרלמנט באנקרה. הנאום, שבמרכזו היו אמורים לעמוד ענייני פנים, הפך במהירות לכתב אישום נגד ישראל. "עלינו, כמוסלמים, לפעול ולהטיל לחצים נוספים על ישראל", אמר, כפי שדיווחה יורוניוז בערבית. ומיד הוסיף את המשפט שהפך לכותרת בכל אמצעי התקשורת הערביים:
"גם אם אחרים עוצמים את עיניהם ואוטמים את אוזניהם, אנחנו לא נשתוק מול העוול הזה בעזה" – אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה
ארדואן תיאר את רצועת עזה כ"מחנה המעצר הגדול בעולם", דיבר על ילדים ש"מדשדשים במים ובבוץ עד הברכיים, בלי אוהלים, רועדים מקור", ועל "טבח, התנקשויות, הרעבה והתעללויות" שלדבריו נמשכים גם אחרי הפסקת האש. טורקיה, הבטיח, תמשיך במה שכינה "חובתה ההומניטרית והאחווה" – "גם אם תישאר לבדה".
העיתוי לא היה מקרי. באותו יום ממש פתח צה"ל, יחד עם השב"כ, במבצע במרכז הרצועה, מערבית ל"קו הצהוב" שסומן בהסכם הפסקת האש. לפי כתב יורוניוז בשטח, טנקים נראו סמוך לרחוב צלאח א-דין, ארטילריה פעלה סביב ואדי עזה ומצפון-מזרח למחנה אל-בורייג', ואדם אחד נהרג מתקיפת רחפן באזור אל-מע'רקה. צה"ל הודיע כי המטרה היא הסרת "איום" על כוחותיו. חמאס מיהר להגדיר את המבצע "הפרה בוטה" של ההסכם ואת פקודות הפינוי "פשע מלחמה", ודרש מהמתווכים ומהמדינות הערבות להתערב. אנקרה, שהיא אחת מהערבות הללו, ענתה בנאום.
רקע: ההסכם שטורקיה חתמה עליו – ועכשיו מספידה
כדי להבין את הטון החדש צריך לחזור לאוקטובר 2025. בשארם א-שייח' נחתם אז ההסכם שהביא לסיום הלחימה הרחבה בעזה, להחזרת החטופים ולשחרור אסירים. טורקיה, לצד מצרים וקטאר, הייתה בין הערבות שלו – מעמד שארדואן ראה בו הישג דיפלומטי מן המעלה הראשונה, ושאיפשר לו לשבת שוב ליד השולחן הגדול של המזרח התיכון.
שנה ושבוע אחר כך, ב-6 בנובמבר, בפתיחת פורום TRT World העשירי במרכז הקונגרסים של איסטנבול, הכריז ארדואן שההסכם הזה למעשה מת. "הסכם השלום בעזה, שגם אנחנו תרמנו לחתימתו, לצערנו אינו מיושם", אמר, לפי סוכנות אנדולו כפי שפורסם ב"חורייט". ובמשפט שחזר אחר כך בכל המהדורות בטורקיה: "המערכת הבינלאומית פשטה את הרגל". הכותרת שבחרו העורכים הטורקים הייתה חדה עוד יותר: "İsrail'e iltimas geçiliyor" – "מעניקים לישראל פרוטקציה".
הנושא של הפורום השנה, "עולם ללא מרכז: מי מוביל כשהכללים מאבדים את תוקפם?", התאים כמו כפפה למסר של הנשיא. כ-150 דוברים מ-43 מדינות ישבו באולם כשארדואן מנה את המספרים: לדבריו, 75 אלף הרוגים בעזה מאז אוקטובר 2023, רובם נשים וילדים, ו-176 אלף פצועים – "כמעט פי עשרה ממספר ההרוגים בסרברניצה". 1,500 הרוגים וכ-5,500 פצועים בשנה האחרונה בלבד, יותר משני מיליון אזרחים באוהלים מאולתרים, ויותר מ-270 עיתונאים שנהרגו לאורך המלחמה. על הגדה המערבית אמר כי באוקטובר לבדו נרשמו יותר מ-3,000 תקיפות והפרות מצד מתנחלים. ההשוואה לרואנדה ולסרברניצה לא נועדה רק לרטוריקה: ארדואן דרש "דין וחשבון" מהגופים הבינלאומיים שלדבריו כשלו שוב.
קאלן פותח את הקלסר
אם ארדואן סיפק את הכותרות, מי שסיפק את כתב התביעה המפורט היה ראש ארגון המודיעין הלאומי (MIT), איברהים קאלן – האיש שישב בפועל בחדרי המשא ומתן. לפי אל-ג'זירה, קאלן פירט באותו פורום אילו סעיפים בהסכם לא יושמו. ההסכם, הזכיר, נועד לעצור את הפעולות הצבאיות, להביא לשחרור חטופים ואסירים, להכניס 500 עד 600 משאיות סיוע ביום ולהתחיל בשיקום. בפועל, לדבריו, רוב הסעיפים נותרו על הנייר.
הנתונים שהציג קאלן חריפים: יותר מ-1,800 פלסטינים נהרגו בתקיפות ישראליות מאז החתימה, אף שכל החטופים הישראלים הוחזרו. ישראל, לטענתו, עדיין שולטת בכ-60% משטח הרצועה. כוח הייצוב הבינלאומי שהיה אמור להיפרס לא הגיע. הוועדה הלאומית הפלסטינית שאמורה לנהל את עזה עדיין יושבת בקהיר. וכ-65% מהמבנים והתשתיות ברצועה, לפי הערכתו, הרוסים.

הנקודה הפוליטית החשובה ביותר בדבריו של קאלן נוגעת לחמאס. לדבריו, הארגון הסכים שלא להשתתף בגוף השלטוני של עזה והסכים לעיקרון פירוק הנשק – מה שקאלן כינה "ויתור פוליטי". ישראל, טען, לא השיבה במחווה מקבילה. זהו בדיוק הנרטיב שאנקרה מבקשת לקבע בבירות המערב ובמפרץ: הצד הפלסטיני "שילם", הצד הישראלי "לוקח". קאלן חתם בקריאה לפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 1967, עם מזרח ירושלים כבירה.
הזאבים האפורים מוצאים אויב חדש
מה שהופך את הרגע הזה למשמעותי יותר מעוד נאום חריף של ארדואן הוא מה שקורה סביבו בזירה הפנימית. ב-20 בנובמבר פרסם אל-ג'זירה ניתוח ארוך של הכותב סייף דוידאר תחת הכותרת "היריב החדש של הלאומנים הטורקים: איך נפלה ישראל בין מלתעות הזאבים האפורים?". הטענה המרכזית: מפלגת התנועה הלאומנית (MHP) של דוולט בהצ'לי, שותפתו הקואליציונית של ארדואן, העבירה בשנתיים האחרונות את האויב המרכזי שלה מהתנועה הכורדית אל ישראל.
התהליך, לפי הניתוח, התחיל ב-1 באוקטובר 2024, כשבהצ'לי – האיש שבמשך עשורים ייצג את הקו הקשוח ביותר מול ה-PKK – לחץ את ידיהם של חברי הפרלמנט מהמפלגה הכורדית DEM. "אנחנו נכנסים לשלב חדש", אמר אז, "ומי שמבקש שלום בעולם צריך להשיג אותו בארצו". שבוע לאחר מכן, ב-8 באוקטובר 2024, כבר אמר לסיעתו כי מטרתה של ישראל "אינה ביירות אלא אנקרה", והזהיר:
"בוודאי תראו שאנחנו עומדים מול תכתיב סוור חדש" – אמר דוולט בהצ'לי, יו"ר מפלגת התנועה הלאומנית, ברמז להסכם 1920 שביתר את האימפריה העות'מאנית
במרץ 2026 הלך בהצ'לי צעד נוסף והכריז ש"שינוי המשטר האמיתי צריך להתרחש בישראל".
ב-15 בנובמבר, שלושה ימים לפני נאומו של ארדואן, פרסמה ה-MHP מסמך בן 50 סעיפים בשם "טורקיה ללא טרור", שנועד לעגן את תהליך הפיוס עם הכורדים. סקרים שמביא אל-ג'זירה מלמדים שהבסיס הולך אחרי ההנהגה: סקר "אסאל" מיולי 2025 מצא כי 82% ממצביעי ה-MHP תומכים בתהליך, וסקר "אדה" מאוגוסט 2026 העמיד את התמיכה בהצעת ההנהגה על 77.9%. המשמעות: חזית הפנים נרגעת, והאנרגיה הלאומנית – שהיא חומר הבעירה של הפוליטיקה הטורקית – מופנית החוצה. ובראש הרשימה, ישראל. תזכורת לכמה שהתמונה השתנתה: עוד ב-2002 חתמה טורקיה על עסקת שדרוג טנקים עם ישראל בהיקף של 687.5 מיליון דולר.
ניתוח: מה ארדואן מנסה להשיג
קריאה זהירה של שלושת האירועים – הנאום באיסטנבול, הנאום באנקרה והמהלך הלאומני – מעלה תמונה עקבית. ראשית, טורקיה מבקשת לבסס לעצמה מעמד של "ערבה מאוכזבת". מדינה שחתמה על הסכם ורואה בו קורס יכולה לטעון שהיא פטורה ממחויבויות, ובמקביל לתבוע תפקיד גדול יותר בשלב הבא – למשל בכוח הייצוב שטרם נפרס, או בשיקום הרצועה, שבו לחברות הבנייה הטורקיות יש אינטרס ברור.
שנית, הקריאה "לעולם המוסלמי" אינה מופנית רק לרחוב. היא מופנית למפרץ, לריאד ולאבו דאבי, שממשיכות לנהל ערוצים עם ישראל. ארדואן מציב את עצמו כמי שמדבר כשאחרים "עוצמים עיניים" – ניסוח שכל מנהיג ערבי מבין למי הוא מכוון. שלישית, בזירה הפנימית, ישראל הפכה לנושא המאחד את הקואליציה: האסלאמיסטים של ה-AKP והלאומנים של ה-MHP מוצאים בה מכנה משותף בזמן שהשאלה הכורדית, שפילגה אותם בעבר, נדחקת לשולי השיח.
יחד עם זאת, יש לזכור את הפער בין הרטוריקה לבין המעשים. "הגברת הלחץ" שעליה מדבר ארדואן לא פורטה בנאום לצעדים קונקרטיים, והמספרים שמציגה אנקרה – בהם נתוני ההרוגים והשליטה בשטח – הם נתונים של צד מעורב, שלא אומתו באופן עצמאי. ישראל, מצדה, טוענת שפעולותיה בעזה נועדו להסיר איומים על כוחותיה ושחמאס לא פירק את נשקו.
שורה תחתונה
מה שהשתנה החודש אינו עוצמת הקול של ארדואן – הוא תמיד היה רועם בנושא עזה – אלא המסגרת. טורקיה כבר לא מדברת כמבקרת מן הצד, אלא כצד חתום שמכריז על כישלון ההסכם ומכין את הקרקע לשלב הבא. כשראש המודיעין מגיש את הקלסר, הנשיא מגייס את העולם המוסלמי והשותף הלאומני מסמן את ישראל כאויב האסטרטגי, אנקרה בונה תשתית פוליטית לעימות ממושך. אם המבצע במרכז הרצועה יתרחב, או אם כוח הייצוב יקום בלי מקום לטורקיה, המילים מאנקרה עלולות להפוך מהר מאוד לצעדים.