אני לא טיפוס קנאי, אבל עכשיו אני מקנא בגרמנים. אני מקנא בהם על אנגלה מרקל. מרקל עשתה מעשה המנוגד לחלוטין לאינטרס הפוליטי שלה. היא פתחה את שערי גרמניה לפני כמיליון פליטים, רובם מוסלמים, רבים מהם מסוריה הקרועה והשותתת דם. אין ציבור שיכול לקלוט מיליון זרים מבלי שיחוש באי-נוחות מסוימת. אבל למרקל יש אומץ-הלב הפוליטי הדרוש ללקיחת סיכון כזה. עכשיו היא סובלת מהתוצאות
המחזה בנמל-התעופה בן-גוריון השבוע היה מדהים למדי. יותר מאלף אוהדים נלהבים באו לקבל את פניהם של שני ספורטאי הג'ודו שזכו באולימפיאדה במדליות ארד. הייתה זאת קבלת-פנים סוערת מאוד. הקהל התלהב, נדחק, צרח, דחף, נופף באגרופים. הג'ודו אינו הספורט הפופולרי ביותר בישראל. חובבי-הספורט שלנו ממלאים את מגרשי הכדורגל, וגם את מגרשי הכדורסל. אבל דווקא בשני ענפי-ספורט אלה אין ישראל זוכה בתהילה עולמית. על כן הפכו המוני ישראל לפתע לחובבי ז'ודו (ויש הקוראים לו "יהודו"). מי שלא השתגע משמחה נחשב כמעט לבוגד. אבל לא שמענו דבר על אלופי הג'ודו שזכו במדליות הזהב והכסף. האם בכלל היו כאלה? אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כללה המשלחת האולימפית הישראלית גם ספורטאים ערבים. ע-ר-בים? במשלחת שלנו?
אילו הייתי קריקטוריסט, הייתי מצייר את ישראל כמו צינור. מהצד האחד זורמים היהודים פנימה, בעידודם הפעיל של האנטישמים והמוסדות הציוניים. מהצד השני של הצינור זורמים ישראלים צעירים ומאוכזבים החוצה, כדי להתנחל בברלין או במקומות אחרים בעולם. נדמה לי שמספר העוזבים שווה בערך למספר הנכנסים. מזה שבועות אחדים אני מרגיש כמו ילד שזרק אבן לאגם. טבעות של מים מתרחבות ומתפשטות מהמקום שבו האבן פגעה במים. כל מה שעשיתי היה לפרסם מאמר ב"הארץ", שבו קראתי למהגרים הישראלים בברלין ובשאר המקומות בעולם לחזור הביתה ולקחת חלק במאבק להצלת ישראל מעצמה
כאשר מדינת ישראל הייתה צעירה, אורי זוהר ואריק איינשטיין הציגו מערכון שהפך לקלאסי: שני ערבים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים יהודים חדשים. אחר-כך: שני יהודים עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מפולין. אחר-כך: שני עולים מפולין עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מגרמניה. אחר-כך: שני עולים מגרמניה עומדים על שפת-הים ומקללים סירה מתקרבת של עולים חדשים מצפון-אפריקה. וכך הלאה. יתכן שזהו הסיפור של כל מדינות-העליה, כגון ארצות-הברית, אוסטרליה, קנדה, ארגנטינה ועוד. אבל בישראל, שיש לה אידיאולוגיה לאומנית המכלילה את כל היהודים (והדוחה את כל הגויים) זה בכל זאת קצת מוזר
לפתע הביטו פנים מוכרות ממסך הטלוויזיה. אמנם, לא לגמרי מוכרות. נוסף להן זקן שחור. (לו הייתי במקומו, הייתי מגלח אותו מהר.). כן, הנהו. הרמטכ"ל לשעבר, ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק. ברק במהדורה חדשה. תקיף. חד. גלוי-לב. מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות. חוזר כמעט מילה במילה על הזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי. אומר שנתניהו "ירד מן הפסים", אומר שיש "ניצנים של פשיזם" בישראל. הארץ התעוררה והקשיבה. ברק חוזר? סוף-סוף מצוי אדם שמסוגל, אולי-אולי, להביס את נתניהו?
שמעתי את הסיפור הבא מפי מי שהיה שגריר שוודיה בפאריס: "ב-1947, כאשר דן האו"ם בתכנית החלוקה של פלסטינה, הייתי חבר בוועדת-המשנה שטיפלה בבעית ירושלים. באחד הימים שלחו היהודים נציג חדש. שמו היה אבא אבן. הוא דיבר אנגלית נהדרת, אנגלית הרבה יותר טובה מזו של נציגי בריטניה וארצות-הברית. הוא דיבר כרבע שעה, וכאשר סיים לא היה בחדר אדם אחד שלא שנא אותו מעומק הלב.". נזכרתי בסיפור זה כאשר ראיתי בטלוויזיה את מסיבת-העיתונאים של דורי גולד, מנכ"ל משרד-החוץ. הוא דיבר על ועידת-השלום שהתכנסה בפאריס, שאותה גינתה הממשלה בפה מלא. מהרגע שראיתי את גולד בפעם הראשונה הוא לא מצא חן בעיניי. אז הוא היה השגריר החדש שלנו באו"ם. אמרתי לעצמי שאני סתם נגדו מפני שהוא יהודי זר ("יהודי גלותי" בסלנג הישראלי). גולד מדבר עברית במבטא אמריקאי בולט ואיננו יפה-תואר. הייתי מעדיף שנציגנו באו"ם יהיה ישראלי זקוף-קומה, המדבר אנגלית במבטא צברי. (אני מודע לכך שזה משפט גזעני, ואני ממש מתבייש בעצמי.)
לא מכבר הזכרתי את המילה הגרמנית GLEICHSCHALTUNG, אחת המילים המובהקות ביותר במילון של המשטר הנאצי. "גלייך" פירושו "אותו", "שווה". "שלטונג" פירושו חיבור לזרם החשמל. פירוש המילה הגרמנית הארוכה הוא שכל דבר במדינה מחובר לאותו הזרם – הזרם הנאצי. זה היה חלק בלתי-נפרד מהשינוי שחוללו הנאצים בגרמניה. מהלך זה לא נעשה באופן דרמתי, לא ביום אחד. החלפת האנשים נעשתה באופן הדרגתי, וכמעט לא הורגש. עד שבסוף היו כל המשרות החשובות במדינה תפוסות בידי נאמני המשטר. עכשיו אנחנו עדים לתהליך דומה במדינה שלנו. אנחנו כבר באמצע התהליך
"אנא, אל תכתוב על יאיר גולן!" הפציר בי ידיד, "כל דבר טוב ששמאלן כמוך יכתוב עליו רק יזיק לו!". לכן לא כתבתי. אבל אני לא יכול להתאפק עוד. האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, נאם ביום השואה. גולן, לבוש מדי צה"ל, קרא נאום מוכן, מנוסח היטב, שגרם למהומה שלא שככה עד היום. מאז פורסמו בנושא זה עשרות מאמרים, מהם חיוביים ומהם שליליים. נראה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש.
האנטישמים גורמים לי לצחוק. הם כל-כך משעשעים. רבים יחשבו שזוהי אמירה קלת-דעת, אפילו מרגיזה, בהתחשב בדברים הנוראים שעשו אנטישמים במהלך ההיסטוריה, ובכללם השואה. אבל בימינו האנטישמים מצחיקים ממש. הדברים שהם מאמינים בהם. הדברים שהם אומרים. מצחיקים. קחו את ראש-העיריה לשעבר של לונדון, קן ליווינגסטון. הדברים שהוא אומר מטופשים. אפילו כשהם יוצאים מפי פוליטיקאי. לדוגמה, הוא אמר שאדולף היטלר היה ציוני, או שלכל הפחות תמך בציונות. היטלר? ציוני?
נראה שכל מה שאפשר כבר נאמר, נכתב, הוכרז, הוכחש והוצהר על המקרה המזעזע את המדינה מזה שבועות. הכל, חוץ מהדבר העיקרי. במרכז המקרה עומד "החייל היורה בחברון". הצנזורה הצבאית אינה מרשה לקרוא לו בשמו. אפשר לקרוא לו "החייל א'". זה קרה באיזור תל-רומידה בחברון הכבושה, שבה חיה קבוצה של מתנחלים מקיצונים ביותר בקרב 160 אלף פלסטינים, תחת שמירה צבאית כבדה. יש שם שפע של תקריות אלימות. ביום ההוא, שני פלסטינים תקפו חיילים בסכינים. שניהם נורו במקום. אחד מת מיד, האחר נפצע קשה ושכב על הארץ.
