אחת השורות המפורסמות ביותר בשירה הגרמנית היא "אל-נא תאמרי לי שלום תחת עצי התרזה". המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה מבקש מאהובתו שלא לבייש אותו בפומבי ולא לברך אותו לשלום ברחוב הראשי של ברלין, הנקרא "תחת עצי התרזה". ישראל נמצאת במצבה של האהובה ההיא. המשטרים הערביים מתנים איתה אהבים, אבל אינם רוצים להיראות איתה בפומבי. די מביך.
לפתע נזכרתי איפה ראיתי את זה לפני כן. אותו מבנה הפנים. אותו סנטר שנדחף קדימה, כדי ליצור רושם של כוח ונחישות. אותה צורת הדיבור. משפט בודד אחד ואחריו הפסקה, כדי לאפשר להמון לצרוח לאות הסכמה. אותו שילוב של מפלצת ומוקיון. כן. ללא ספק. ראיתי את זה בילדותי, ביומני קולנוע.
אז האם חיזבאללה הוא ארגון-טרור? מובן שלא. אז מדוע החליטה הליגה הערבית שהוא כן? מפני שרוב חברות הליגה שייכות לאסלאם הסוני, ואילו חיזבאללה הוא ארגון שיעי, התומך באיראן השיעית ובבשאר אל-אסד העלאווי, הכמעט-שיעי. אז האם צדקו המפלגות הערביות בישראל, כאשר הן גינו את הכרזת הליגה? צדקו? כן. נהגו בחוכמה? לא.
הצילו! אני נכנס לתוך שדה-מוקשים! אין לי ברירה. לשדה-המוקשים הזה יש שם: BDS. חרם, ביטול השקעות, עיצומים. לעיתים קרובות שואלים אותי מה יחסי לתנועה הבינלאומית הזאת, שהוקמה על-ידי פעילים פלסטיניים והמתפשטת בעולם כמו שריפת יער. נדמה לי שממשלת ישראל מתייחסת עכשיו לתנועה זו כאל איום מדרגה ראשונה – יותר מאשר לדאעש או לאיראן. שדה-הקרב העיקרי הוא העולם האקדמי. התומכים הקנאים של BDS מנהלים ויכוחים חריפים ומרים עם התומכים של ישראל, שהם לא פחות קנאים. שני הצדדים משתמשים במתווכחים מנוסים, בטכסיסי-תעמולה, בטענות-שווא ובשקרים ממש. זהו ויכוח מכוער, והוא הופך למכוער עוד יותר. לפני שאבטא את עמדתי בנדון, אני רוצה לנקות ולדייק את השיח. על מה הוויכוח?
הטראמפ האחרון: איכר בא בפעם הראשונה לעיר הגדולה, מבקר בגן-החיות ועומד במשך שעות לפני כלוב הקנגורו. "אין חיה כזאת!" הוא ממלמל לעצמו. אני צריך להודות שהייתה לי הרגשה זהה כשראיתי בפעם הראשונה את דונלד טראמפ בטלוויזיה וכששמעתי שהוא מועמד לתפקיד נשיא ארצות-הברית. "לא יכול להיות," אמרתי לעצמי. "זו בטח בדיחה!". אמנם, האמריקאים מסוגלים להרבה דברים. מפעם לפעם הם לוקים בהתקף של שיגעון קולקטיבי. ג'ו מקארתי למשל. אבל לא עד כדי כך. זה יותר מדי!
הוא הופיע משום מקום. פשוטו כמשמעו. משטרת-ישראל הייתה זקוקה למפכ"ל חדש. האחרון הגיע לסיום תקופת-הכהונה שלו. ניצבים בכירים אחדים הואשמו בהטרדה מינית של פקודותיהם. אחד התאבד אחרי שהואשם בשחיתות. היה דרוש מועמד מבחוץ. כאשר הכריז בנימין נתניהו על בחירתו, הכול הופתעו. רוני אלשיך? מאיפה הוא צץ, לכל הרוחות? הוא לא נראה כמו שוטר, חוץ מהשפם. מעולם לא היה לו מגע עם עבודת המשטרה. למעשה היה סגן ראש השב"כ. לשונות רעות לחשו שהייתה סיבה פשוטה למינוי המוזר: ראש השב"כ עמד לסיים את תפקידו. נתניהו לא רצה למנות את אלשיך במקומו. על כן שלח אותו ללשכת המפכ"ל.
אחרי הקמת המדינה התגלה אלוהים לדויד בן-גוריון ואמר לו: "היטבת עם עמי. הבע משאלה ואמלא אחריה." "אני מבקש שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, ותכלול את כל ארץ-ישראל," השיב בן-גוריון. "זה יותר מדי אפילו בשבילי!" קרא אלוהים, "אבל אתן לך שניים מהשלושה. אתה יכול לבחור בין ישראל יהודית ודמוקרטית, אבל רק בחלק מארץ-ישראל. או שתבחר במדינה דמוקרטית בכל הארץ, שלא תהיה יהודית. או שתבחר בישראל יהודית בכל הארץ, שלא תהיה דמוקרטית." מאז לא שינה הקדוש-ברוך-הוא את דעתו.
ישראל היא, כידוע, ''מדינה יהודית ודמוקרטית''. זוהי הגדרתה הרשמית. ובכן... אשר ל''יהודית'', זהו סוג חדש של יהדות, מין מוטציה. במשך אלפיים שנה, היהודים היו ידועים בעולם כבני-אדם נבונים, פיקחים, שוחרי-שלום, אנושיים, מתקדמים, ליברליים, אפילו סוציאליסטים.
בכל רשימה של עשר הנשים החשובות בישראל, אילנה דיין תתפוס מקום מכובד. דיין, קרובה-רחוקה של משה דיין, היא בעלת אחת התוכניות המוערכות ביותר בטלוויזיה. בעוד שהטלוויזיה שוקעת לאיטה בביצה של תוכניות "ריאליטי" אוויליות, תוכניתה "עובדה" בולטת כעיתונאות חוקרת ואחראית, מהסוג שעוצב בשעתו על-ידי השבועון "העולם הזה". בדרך כלל נתפסת דיין כ"שמאלית" מתונה – אולי מפני שביקורת בלתי-נרתעת על הממסד מזוהה בעולם עם השמאל. עכשיו היא מואשמת כנותנת שרות לימין הקיצוני, הכמעט-פשיסטי. מזעזע
אפשר להתקדם מהסכם חילופי שבויים אל הסכם שלום מלא. שחרור האסירים הפלסטינים יכול להיות חלק מבנית אמון בין שני העמים
