פירוש הדבר קריאה לרבבות מתנחלים מכל עברי השטחים הכבושים לחוש למקום. פירוש הדבר תינוקות בוכים, נערות צורחות, צעירים אלימים הדוחפים את החיילים הנבוכים (שחלקם בעצמם מתנחלים), גברים הנושאים טלאי צהוב, נשים החובקות ילדים בוכים, מצלמות בשפע. נורא.
לכן, ככל שמתקרב התאריך הסופי שנקבע לפינוי על-ידי בית-המשפט – אחרי שנים של תרגילים משפטיים – ובית-המשפט מסרב לדחותו, הממשלה מצאה מוצא: מתנחלי עמונה יזוזו מאה מטר לחלק אחר של אותה גבעה, שאינו שייך באופן רשמי לאנשים פרטיים.
בתמורה לטובה זו מטעם המתנחלים, הממשלה הבטיחה לחוקק את חוק ה"הסדרה", המצאה גאונית ממש. החוק אומר שבעשרות מקומות בכל רחבי השטחים הכבושים, שבהם התנחלויות יושבות על קרקע פלסטינית פרטית, האדמה פשוט תופקע, והבעלים החוקיים יקבלו פיצוי כספי.
בקיצור, מעשה גזל ושוד אדמה של אנשים פרטיים, שהם במקרה ערבים פלסטינים, כדי "להסדיר" את ההתנחלויות של יהודים, אנשי הימין הקנאי הקיצוני.
כאשר קראתי את נוסח הצעת-החוק המוצעת, נזכרתי בפסוק מהתנ"ך שהתמיה אותי תמיד. הפסוק נמצא בספר שמות (פרק 12). אחרי שפרעה התיר סוף-סוף לבני-ישראל לצאת ממצריים, אחרי עשר המכות הנוראות, הם עשו משהו מוזר: "ובני-ישראל...ישאלו ממצרים כלי-כסף וכלי-זהב ושמלות...וישאלום וינצלו את מצרים."
מכיוון שבני-ישראל עמדו לצאת ממצריים לתמיד, "ישאלו" פירושו "יגנבו". ולא מפרעה ומהשלטונות שעשקו אותם, אלא מאנשים פשוטים, שכניהם.
מוסכם עכשיו פחות או יותר בין המומחים, שיציאת מצריים לא הייתה ולא נבראה, ושהסיפור התנ"כי נכתב כאלף שנה אחרי האירועים שתוארו בו לכאורה. אך מדוע ייחס הכותב לאבותיו התנהגות כל-כך מכוערת? מה גם שזה לא קרה מעולם? התשובה היחידה שאני יכול לדמיין אותה היא שהכותבים והעורכים כלל לא חשבו שזו התנהגות מגעילה. לרמות ולחמוס לא-ישראלים היה מעשה טוב בעיניהם. עכשיו זה טוב גם בעיני המתנחלים וממשלת-ישראל.
(איך אנחנו יודעים שסיפור יציאת מצריים הומצא במועד מאוחר הרבה יותר? בין השאר מפני שהמקומות המצריים המופיעים בסיפור לא היו כלל קיימים בתקופת משה הדמיוני, אך היו קיימים בתקופת המכבים, מאות רבות של שנים מאוחר יותר, כאשר נכתב הסיפור.)
פרק אחר בתנ"ך רלוונטי אף יותר לאירועים האחרונים. זהו סיפור שכל תלמידה ותלמיד בישראל לומד אותו בגיל צעיר. זהו פרק בעל איכות ספרותית נדירה, נוסף על כוחו המוסרי האדיר. הוא מופיע בספר מלכים א' (פרק כ"א):
"כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו , אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. ויאמר נבות אל אחאב: חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך. ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף...ותבוא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם?"
האישה לקחה את העניינים לידיה וציוותה על זקני שומרון להעמיד את נבות למשפט על אשמה כוזבת והביאה שני אנשים בני-בליעל כעדים. נבות נדון למוות וסוקל. זה ממש לא מצא חן בעיני ה'. הוא שלח את נביאו, אליהו, שפגש את אחאב והטיח בפניו את המלים בנות-האלמוות:
"הרצחת וגם ירשת? ... במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך גם אתה!"
וזה אכן קרה. אחאב מת מות-גיבורים בקרב, כאשר נפגע על-ידי חץ שנורה באקראי. הכלבים ליקקו את דמו במרכבת-הקרב שלו. הם גם אכלו את בשרה של איזבל. הסיפור הוא יצירה ספרותית יפהפיה. אנשים חילונים יכולים להפיק ממנו תענוג אסתטי, כמו אנשים דתיים.
אילו היה אלוהים קיים כיום, הוא בוודאי היה שולח את אחד הנביאים התורניים שלו לבנימין נתניהו (שם תנ"כי יפה כשלעצמו). הנביא היה מספר לו על הכלבים מלקקי-הדם. (עיתונאים? כתבי טלוויזיה?) חוק ה"הסדרה" המוצע, המכשיר את הפקעת הרכוש הערבי הפרטי, הוא גזל פשוט. כל אדם ערבי בעל-אדמה יכול היה להגיד לנתניהו "חלילה לי מאללה..." נתניהו אינו צריך להטריח את אשתו, שרה'לה. לה יש צרות משפטיות משלה. את מקומה של איזבל יכולים למלא חברי-הכנסת והיועץ המשפטי לממשלה. אבל הפיתרון המוצע – העתקת המתנחלים ל"אדמת מדינה" על אותה הגבעה – אינו טוב מהצעת אחאב. להיפך, הוא גרוע יותר.
המלך ביבי, כמו המלך אחאב, מציע תשלום פיצויים. אך אין הוא מציע אדמה אחרת, "טובה יותר". למעשה הוא מצפה מהערבים שיקחו את הכסף ויסתלקו לברזיל או לשוודיה.ההצעה להעביר את המתנחלים ל"אדמת מדינה" מחייבת הסבר. מה פתאום יש לממשלת-ישראל אדמות בגדה המערבית הכבושה?
אז ככה: בימים הטובים של הממלכה העות'מנית, האדמה הייתה שייכת לסולטאן, שהחכיר אותה לפלחים. לפני מלחמת-העולם הראשונה, כאשר היה הסולטאן – כרגיל – פושט-רגל, הוא מכר קרקעות מסוימות לנתינים פרטיים, לרוב סוחרים עשירים שגרו ביפו, בביירות או במונטה-קרלו. הפלחים שעיבדו את האדמה לא השתנו.
רוב האדמות היו שייכות לסולטאן עד סוף מלחמת-העולם הראשונה, כאשר עבר השלטון למנדט הבריטי. עובדי-האדמה לא השתנו, כמובן. זה היה המצב גם אחרי מלחמת תש"ח, כאשר ממשלת ירדן תפסה את מקום השלטון הבריטי בגדה המערבית. שום דבר לא השתנה. ממשלת ירדן הפכה לבעלת-האדמה מבחינה רשמית, והפלחים עיבדו את האדמה כפי שעשו במשך דורות רבים. כאשר כבשה ישראל את הגדה המערבית במלחמת ששת-הימים (1967), נוצר מצב שונה לגמרי. שלא כמו התורכים, הבריטים והירדנים, לממשלת-ישראל יש כוונות לגבי האדמה. הממשלה מיישבת עליה מתנחלים ימנים, מתנחלים דתיים ומתנחלים שהם גם זה וגם זה.
הפיקציה המשפטית של "אדמות מדינה" הפכה בן-לילה למציאות. שטחים עצומים בגדה המערבית הפכו לפתע לרכוש ממשלת-ישראל. כך גם שטחים עצומים נוספים, שהוכרזו כ"אדמת נפקדים". אדמות אלה שייכות לאנשים שסולקו או ברחו בזמן מלחמה.
כל אלה הן עכשיו "אדמות מדינה", אדמה שעליה יכולים המתנחלים להתיישב לפי החוק הישראלי. אין צורך להוסיף שהדבר הוא בלתי-חוקי בעליל על פי המשפט הבינלאומי, האוסר בהחלט על ממשלת-כיבוש להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש. זהו, על כן, המצב המשפטי: התנחלות ישראלים על "אדמות מדינה" היא חוקית לפי החוק הישראלי, אך ללא-ספק בלתי-חוקית לפי החוק הבינלאומי. ואילו התנחלות ישראלים על אדמה פרטית אסורה בהחלט הן על פי החוק הישראלי והן על פי החוק הבינלאומי.
כעת מתבקשים מתנחלי עמונה לזוז ל"אדמות-מדינה" קרובות. לפניהם הברירה לבחור בין פינוי לבין טיול של כמה מאות מטרים למקום חדש על אותה הגבעה.
תמהני מה היה אומר הנביא אליהו על כל אלה. הוא הרי לא נטה להתבטאות עדינה. הכלבים הישראלים לא ילוקו את דם נתניהו. הם גם לא יאכלו את בשרה של שרה'לה, אלוהים ישמור.
