אך אצל אנשים הסובלים מOCD המחשבות הטורדניות מופיעות בתדירות גבוהה יותר, מעוררות מצוקה גדולה יותר והם אף מרגישים צורך לבצע את טקס או הבדיקה שוב ושוב ושוב. מדוע זה כך בעצם? לאנשים עם OCD מאפיינים ייחודים הקשורים לאופן שבו הם תופסים את המחשבות והרגשות שלהם ושביחד יוצרים את המעגל שמאפיין את ההפרעה (עליו נרחיב בהמשך). קודם כל, הם מייחסים משמעות גדולה לתוכן של המחשבות שעולות לראש באופן ספונטני. אנשים עם OCD לעיתים קרובות מחזיקים באמונה שאין הבדל בין מחשבה למציאות. כלומר, שאם איחלו למישהו שיפגע, הם בעצם כבר אשמים שהוא נפגע, אין הבדל בין לפגוע במישהו בדימיון לבין פגיעה בו במציאות. בנוסף, אנשים הסובלים מOCD לא יכולים לשאת את תחושת הספק שאולי לא עשו כל מה שצריך כדי להימנע מפגיעה/ לכלוך/ בטיחות. הם עלולים להיות ממש חברי ביטחון בפעולות שלהם ולכן מרגישים צורך לבדוק שוב ושוב את פעולותיהם.
כך נוצר מעגל קסמים אכזרי במיוחד:
מהו ocd? טיפול יעיל בOCD כולל בדרך-כלל שילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול מערכתי משפחתי ובעת הצורך גם טיפול תרופתי.
מחקרים רבים מצביעים על טיפול קוגניטיבי התנהגותי כיעיל להתמודדות עם OCD. מטרת הטיפול היא לשבור את המעגל שתואר למעלה, שהאדם לא מצליח לשבור לבד. הוא כולל שני מרכיבים – התנהגותי וקוגניטיבי, כאשר כל אחד מהם שובר קשר אחר. החלק ההתנהגותי כולל חשיפה ומניעת תגובה. מהי חשיפה? כשנחשפים לגירוי מאיים לפרק זמן ממושך, עוצמת הרגש השלילי יורדת באופן טבעי. תהליך זה נקרא התרגלות. ההנחה שבבסיס הטיפול היא שכמו שהאדם למד להרגיש רגשות שליליים למצבים מסוימים (פחד מהדבקות במחלה, אשמה על מחשבות שליליות וכו'), הוא יכול להפסיק להרגיש כך על ידי חשיפה הדרגתית וממושכת למקור המצוקה, בעצם ל'התרגל' אליהם. ומהי מניעת תגובה? עד לתחילת הטיפול, הדרך היחידה להתמודד עם המצוקה היא פעולה כפייתית, שכזכור מביאה להקלה זמנית בלבד. על מנת שהמעגל יישבר, המטופל מתבקש באופן הדרגתי להפחית את הטקסים שהוא רגיל לעשות כשמתעוררת המצוקה. כך מתאפשר לו לחוות על בשרו כי גם אם אינו עושה דבר התחושות השליליות חולפות מעליהן. עם ההבנה ותרגול חוזר של חשיפה ומניעת תגובה, רמת המצוקה ופרק הזמן שלוקח לה לרדת הולכים ופוחתים.
המטרה של המרכיב הקוגניטיבי בטיפול ב- OCD היא לתת למטופל כלים לזהות דפוסי חשיבה שגויים המתחזקים את ה OCD ולאמץ במקומם דפוסי חשיבה מיטיבים. לדוגמה, בראשו של כל אחד יכולה לחלוף מחשבה תוקפנית כמו 'מתחשק לי להרביץ לו'. אדם עם או סי די מתייחס למחשבה זו כמעידה על המציאות – אם חשבתי שאני הולך להרביץ לו, זה עלול לקרות אלא אם אתאמץ מאוד למנוע זאת באמצעים שונים (פעולות כפייתיות). בנוסף, בטיפול לומדים לתקן מחשבות שגויות לגבי עצם ההתמודדות עם ההפרעה, למשל המחשבה שאם לא אמנע ממצבים מסוימים המצוקה תמשך לנצח ואני עלול להשתגע.
