ישראל מתקרבת לבחירות ה-27 באוקטובר כשעל כתפיה מלחמת עזה, עימות מתמשך מול איראן ושלוחותיה באזור, שאלה פתוחה בגדה המערבית, הרפורמה המשפטית וקרע מתרחב בין חילונים לדתיים. השבר בתוך הימין השלטוני ניכר כבר בפתק ההצבעה עצמו: עוצמה יהודית של איתמר בן גביר רצה בנפרד מהציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ'.
אתר Faith & Freedom News בוחן ריאיון שהעניק לאחרונה תום וגנר — מייסד שותף ומנכ"ל התנועה האברהמית ומחבר הספר "המהפכה האברהמית" — לעיתונאי הטורקי ג'ומאלי אונאל מאתר Politurco. וגנר, אסטרטג תקשורת ישראלי ותיק שייעץ למנהיגים ישראלים ובעברו דובר מרכז פרס, עוסק כיום בבניית זהות אזורית משותפת ליהודים, למוסלמים ולנוצרים — כחלופה לעשורים של סכסוך.
אזור חצוי בין איום לברית
הטענה המרכזית של וגנר היא שהעמדה הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר נשענת על חלוקה יציבה: מצד אחד ארגונים חמושים שישראל רואה בהם איום קיומי, ומן הצד השני מעגל מתרחב של מדינות ערביות ומוסלמיות שעמן היא משתפת פעולה.
זו המדיניות של נתניהו, או של שותפיו לקואליציה?
וגנר דוחה את עצם המסגור. לדבריו, הקו הנוכחי אינו נכס פרטי של נתניהו, של בן גביר או של פוליטיקאי כזה או אחר: הישראלים משוכנעים שהם ניצבים מול ארגונים שמצהירים בגלוי על כוונתם לתקוף אותם — חמאס, חיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי. את נקודת האכזבה המכוננת הוא מוצא בהתנתקות מעזה ב-2005: ניסוי שרבים בישראל קיוו שיפתח עתיד אחר, ושהפך לדבריו לבסיס למנהרות, לרקטות ולמיליציות — עד למתקפת השבעה באוקטובר. מה שנראה מבחוץ כהקצנה, הוא טוען, נחווה בישראל פשוט כהגנה עצמית; ולכן הוא מפקפק בכך שהתפיסה הזו תיעלם גם אם נתניהו ובן גביר יעזבו את הבמה.
"האם ישראל צריכה לחכות שחמאס יתקוף שוב? האם עליה פשוט להשלים עם טילים ורחפנים מחיזבאללה או מהחות'ים?" — תום וגנר, מתאר את השאלה שלדבריו מעסיקה את מרבית הישראלים
האם ממשלה אחרת הייתה נוקטת מדיניות ביטחון שונה?
בשאלות הביטחון הליבתיות, אומר וגנר, כמעט בוודאות לא. הוא מתאר ישראל שמבחינה הבחנה חדה בין מדינות מוסלמיות שעמן יש לה יחסי נורמליזציה או שיתוף פעולה — איחוד האמירויות, מרוקו וירדן ביניהן — ובין ארגונים חמושים ששוללים את עצם קיומה. מבצעים, מפקדים וראשי ממשלה יחלקו ביניהם על עיתוי ועל טקטיקה, הוא מודה, אך הוא אינו מצליח לדמיין ממשלה ישראלית ריאלית שתבחר להמתין למתקפה הבאה בזמן שארגונים עוינים ממשיכים להתחמש. הבסיס הזה, לשיטתו, עמוק בהרבה מגורלו הפוליטי של נתניהו.
עד כמה משמעותיים החיכוכים בין הדרג המדיני למערכת הביטחון?
מחלוקות בין גנרלים, אנשי מודיעין ונבחרי ציבור על עיתוי ועל טקטיקה הן בעיניו תופעה רגילה בכל דמוקרטיה בעת מלחמה, ולא סימן לשבר. קו חד יותר הוא מותח סביב אלימות מתנחלים בגדה: לדבריו, פעילים יהודים שמתנכלים לפלסטינים שאינם מעורבים בלחימה פועלים ללא אישור ממשלתי ומחוץ לחוק הישראלי — ועמדה זו, הוא מוסיף, רווחת גם בתוך מערכת הביטחון, שרבים בה מבקשים ענישה חמורה יותר. הטענה הרחבה שלו: לכל חברה במלחמה יש קיצונים משלה, והשליטה בשימוש בכוח חייבת להישאר בידי המדינה ולא בידי יחידים.
האם דעת הקהל הישראלית השתנתה מהיסוד?
באופן מכריע, הוא אומר. לפני המתקפה עוד האמין חלק לא מבוטל מהציבור שהגנה על הגבול מספיקה, ושעזה שתיעזב לנפשה תפנה בסופו של דבר לפיתוח כלכלי ולא לעימות. השבעה באוקטובר ניפץ את ההנחה הזו עבור רבים: כשילדים גדלים בין אזעקות ותרגילי מרחב מוגן, אומר וגנר, ישראלים רבים הגיעו למסקנה ששמירה על הגבול לבדה אינה מענה לאיום שמגיע בטיל או ברחפן ממאות קילומטרים. הוא מקפיד להוסיף חצי שני לתשובה: המחיר האנושי של המבצעים, ובכללו הריגת אזרחים וילדים, מטריד באמת ובתמים ישראלים רבים, לצד דאגה כנה לנזק למעמדה הבינלאומי של המדינה. את הדילמה שנוצרת — כיצד להתמודד עם ארגונים חמושים תוך צמצום הפגיעה בבלתי מעורבים — הוא מגדיר כדילמה בלי תשובה קלה.
האם ישראל עצמה מתפצלת מבפנים?
כן, בלי הסתייגות, הוא אומר — ורואה מדינה שמחזיקה בשתי אמיתות סותרות בעת ובעונה אחת. איומים חיצוניים נוטים לקרב בין ישראלים, משום שאוכלוסייה תחת אש נעשית תלויה יותר בעצמה ובמוסדותיה המשותפים. ואולם הפילוג הפוליטי הפנימי דווקא התחדד, והמחלוקות העמוקות ביותר, לטענתו, אינן נוגעות כלל לאיראן, לחיזבאללה או לחמאס: הן עוסקות באופייה של המדינה — היחס בין דת למדינה, מעמדה של החברה החרדית ולגיטימיות המוסדות הפוליטיים. ישראל, במסגור שלו, יכולה להתלכד מול אויב חיצוני ולהיסדק פנימה באותה תקופה עצמה.
מה היה משתנה — ומה לא — אילו נתניהו היה עוזב
מה עשוי להשתנות:
- ההתמודדות עם אלימות מתנחלים
- יחסים עם לבנון וירדן
- קצב הרפורמה המשפטית
- מבצעים טקטיים ספציפיים
מה צפוי להישאר:
- העמדה מול חמאס וחיזבאללה
- נכונות לפעול מעבר לגבולות
- דחיית תפיסת ה"נחכה ונראה"
- הקשרים העמוקים עם איחוד האמירויות ומרוקו
הרפורמה המשפטית והביקורת הבינלאומית
כאן מותח וגנר קו מפריד בין האישי למערכתי: ראש ממשלה אחר, הוא אומר, אכן היה יכול לשנות את התגובה לאלימות מתנחלים או לנהל אחרת את היחסים עם לבנון, ירדן, מצרים וסעודיה. אך מי שיישב בלשכה עדיין ייאלץ להתמודד עם איראן, חיזבאללה, חמאס והחות'ים — איומים שאינם נעלמים עם חילופי ממשלה.
על הרפורמה המשפטית הוא אומר במפורש שהאופן שבו נדחפה היה טעות, אך טוען שישראל של היום עסוקה כמעט כולה בביטחון ולא בפוליטיקה משפטית. את שאלת השעה הוא מנסח כך: כיצד מגנים על הילדים ועל העתיד בלי לוותר על ערכים דמוקרטיים ומערביים — איזון שהוא מודה שקשה להשיג. כראיה לכך שישראל משקיעה גם בנתיבים שאינם צבאיים הוא מצביע על העמקת היחסים עם מרוקו ועם איחוד האמירויות ועל שיתופי פעולה מתהווים עם שחקנים אזוריים נוספים.
ביחס לשחיקה בדעת הקהל במערב הוא משיב בלי היסוס שמדובר בסכנה אסטרטגית, וכי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לזלזל בלגיטימציה הבינלאומית שלה. ואולם השאלה הישראלית הנגדית, לדבריו, בלתי נמנעת: מהי החלופה כשמדינה מאמינה שהיא מותקפת? המבחן האמיתי, בניסוח החותם שלו, הוא למצוא דרך לספק ביטחון, לצמצם סבל אזרחי ולשמר את מעמדה של ישראל בעולם — שלוש מטרות שאינן תמיד מושכות לאותו כיוון.
מעבר לנתניהו
התמונה שמצייר וגנר אינה של ישראל מאוחדת. הוא מפורש בכך שהמדינה נותרה חצויה בשאלות של דת ומדינה, מערכת המשפט, ההתנחלויות, החברה החרדית ודמותה העתידית של ישראל — קרעים שניצבים בלב מערכת הבחירות של אוקטובר 2026. הטענה שלו צרה יותר, ובמובן מסוים מטרידה יותר עבור משקיפים מבחוץ: השבעה באוקטובר חולל שינוי מתמשך בחשיבה הישראלית על ביטחון, שבמסגרתו ההנחה הישנה — שאפשר לנהל איומים מאחורי גבול מוגן — איבדה אמינות בעיני חלק גדול מהציבור.
הטענה הזו אינה מכריעה אם המבצעים הצבאיים של ישראל מידתיים או בני-קיימא, ואינה משיבה על השאלות הקשות בדבר נפגעים אזרחיים פלסטינים, עתידה של עזה או הכיבוש וההתנחלות בגדה. אך היא מצביעה על סיכון בקריאת הפוליטיקה הישראלית דרך נתניהו, בן גביר או סמוטריץ' בלבד: אם הקונצנזוס הביטחוני שוגנר מתאר אכן יאריך ימים מן הממשלה הזו, ייתכן שהשאלה המשמעותית באמת אינה מי ינצח ב-27 באוקטובר, אלא כמה מן המדיניות האזורית של ישראל בכלל תזוז גם אם השלטון יתחלף כולו.
הריאיון המקורי נערך בידי ג'ומאלי אונאל עבור Politurco.
