ספר שיריה החדש של נגה מרקמן, "עיגול אור בודד", נוגע כל כולו בעגול האור של האני. זוהי שירה שלא מהססת לדבר אל הנעדר, החסר והפגום; שירה שמצד אחד רוצה להכיר את שפת ה"רגליים שעזבו כהרף עין מעקה חלון", ומצד שני את שפת ה"ציפור כלואה מאחורי הסורגים"; זוהי שירה עזה, נוקבת וחושפנית, שמבקשת לגעת בבלתי מושג ולדבר בשפת הניתור והחלום.
''וכל הים שומעים'', ספרה החדש, הרביעי במספר של חגית ורדי, עומד כולו בסימן הגאולה. באמצעות שפה ישירה, מהממת בצלילותה, מצליחה ורדי, כבדרך נס, לפתוח את שערי הכאב לתוך עולם של חום, חמלה ונחמה: "פתאום קם אדם / לא קורבן / משפשף את העיניים / מבין שהוא כאן / לא מביט בשעון / לא בודק את השמש / יודע שלא מאוחר / להתחיל שוב מסע / ולבדוק את המחר".
אדם שומאכר, גיבור הסיפור, הוא סופר ישראלי שבצעירותו נמלט מציפורני גרמניה הנאצית. כשהוא מתקרב לעשור העשירי בחייו, הוא חוזר למינכן בפעם הראשונה לאחר המלחמה, בכוונה לכתוב את זיכרונותיו במגזין ספרות מקומי בבעלות חברו הותיק. אך אדם נתקל במחסום הכתיבה הקשה מכולם – מחלת האלצהיימר. כמו הסנדלר מן האגדה, שיד עלומה עושה את מלאכתו בלילות, הוא מתעורר כל בוקר לגלות שמישהו אחר כבר כתב את סיפוריו בשבילו
