אחד העיוותים הכי גדולים של מערכת המשפט בנוגע לילדים להורים גרושים הוא נושא המשמורת המשותפת. למרות הרוח החדשה שנושבת בבתי המשפט, שמהותה קבלה והפנמה של מסקנות ועדת שניט שמהותן אחריות הורית משותפת, עדין אנו עדים לאחד הפרדוקסים הגדולים ביותר - בכדי לקבל משמורת משותפת צריך לקבל את הסכמת האישה. או במילים אחרות: לצפות לסוג של גדלות רוח שאני לא בטוח כמה אנשים מכילים אותה, שמהותה ויתור בעת מאבק
איך עובדים שופטי המשפחה והגרושות על הביטוח הלאומי: פסק דין טרי של השופט פיליפ מרכוס ממחיש כיצד מזונות הילדים בישראל נהפכו שיטה לעבוד על הביטוח הלאומי, מבלי שהביטוח הלאומי מיוצג. הגיע הזמן שבכל תיק מזונות ילדים יהיה ייצוג לביטוח הלאומי. מזונות יש לפסוק כאחוז מהכנסה, ומי שהמזונות אינם מספיקים לה, שלא תתגרש או שתפנה לרשת הביטחון הסוציאלי של מדינת ישראל, כמו כל סקטור אחר: נכים, קשישים, נפגעי תאונות, חללי צה"ל, ניצולי שואה וכל השאר
"לך תמכור כליה" אמרה שופטת משפחה לאבא גרוש. "לא אכפת לי מאיפה תביא את הכסף" אמרה שופטת אחרת. שופט חובש כיפה, פאול שטרק, אמר לאברך שעשה מצוות פרו ורבו, לצאת מהישיבה ולעבוד וגזר עליו לשלם תמורת שלושה ילדים 4,450 ₪, כאשר שכרו של האברך הוא 1,700 ₪. על אבא חילוני אחר עם שלושה ילדים ומשכורת של 5,000 ₪ פסקו 6,700 ₪ מזונות. איך אשלם, שאל האבא? "מהכלא" ענתה השופטת. זו המציאות. מה קורה כאן? מאיפה שופטי בית המשפט למשפחה חושבים שהגברים אמורים להביא את הכסף?
האו"ם: על מדינת ישראל לבטל את חזקת הגיל הרך ולהקטין את מזונות הקטינים על מנת לאפשר לאבות קיום מינימאלי בכבוד
