לצורך מאמר זה ננתח את תמ"ש 3112-09, בו השופט פיליפ מרכוס פוסק מזונות לאישה עבור חמישה ילדים, כשלאבא יש אפס הכנסה ואפס כושר השתכרות. אלא שפסק דין זה אופייני לכל שופטות בית המשפט למשפחה ביחס לפסיקת מזונות ילדים.
כולם פוסקים מזונות בלי קשר להכנסת הזוג לפני הנישואין, בלי קשר להכנסה הפנויה של הגבר לאחר שנפתחו ההליכים שהחריבו את חייו, בלי קשר לעובדה שההוצאה לפועל מעקלת בגין המזונות הזמניים השערורייתיים את כל ההכנסה, סוגרת את חשבונות העו"ש ושוללת את רישיון הנהיגה ושאר הרישיונות המקצועיים.
הנשים כמובן פטורות מתשלום מזונות, כך שמבחינה זו ישנה הדרת נשים מובהקת מעול המזונות. הפעם נראה בבירור כיצד הגבר משמש דחליל, שאין בכלל כוונה שהוא ישלם את המזונות, אלא הביטוח הלאומי. השופט והאישה המתגרשת יחדיו עובדים על הביטוח הלאומי ומייצרים תשתית פיקטיבית, "פסק דין" תלוש מהמציאות, כדי להכריח את המל"ל לפרוס חסותו על הגרושה ולממן אותה. פרזיטיות בעידוד בית המשפט למשפחה.
השופט פיליפ מרכוס אינו שונה מחבריו. כל שופטי המשפחה פוסקים מזונות בשיעורים אסטרונומיים מתוך הנחה שהאישה תעקל את נכסי הגבר או שהביטוח הלאומי ישלם. כך יוצא שפסקי הדין של מזונות עוסקים ב"כאילו". כאילו שזו חובת הגבר לשלם, אבל בעצם השופטים יודעים שפסק הדין הוא בעצם נגד הביטוח הלאומי.
הבעיה היא שעורכי הדין של הביטוח הלאומי אינם מעורבים בהליך, וכך נוצרים פסקי דין מוגזמים והזויים, כאשר האישה באה לביטוח הלאומי וחושבת שמגיע לה, אבל מכיוון שהביטוח הלאומי לא היה מיוצג בבית המשפט על מנת לרסן את השופט, ולדאוג שהפסיקה היא על מה שמגיע, ולא על מה שאפשר להוציא מהביטוח הלאומי, האישה מתעצבנת כי הביטוח הלאומי מציב תנאים למימוש פסק הדין, שהוא בעצם כמו פסק דין במעמד צד אחד כלפי המל"ל. כאשר אישה מתעצבנת שלא משלמים לה את המזונות, היא נוקמת באמצעות הילדים.
פיליפ מרכוס ממשיך במעלליו - פוסק 7,500 ₪ מזונות לאב שהכנסתו אפס
הפעם פיליפ מרכוס התעלה על עצמו, היות וברור שלגבר אין כל הכנסה וגם אין רכוש. ברור שהשופט מרכוס פוסק מזונות עם קריצה לביטוח הלאומי, ושהביטוח הלאומי ישלם. אלא שבינתיים הגבר הוא זה שנגדו יפתחו ההליכים בהוצל"פ.
עם כל הסימפטיה של השופטים והרצון לעזור לנשים לקבל כמה שיותר כסף מהמל"ל, שוכחים השופטים שהמל"ל איננו מיוצג בהליך, כך שהם מוציאים פסק דין במעמד צד אחד נגד המל"ל, והגבר הוא שאוכל אותה, כי הוא הנתבע.
בתיק זה, הגיע לפני השופט מרכוס גבר היושב בכלא, תמ"ש 3112-09. הגבר יושב במעצר בית בשנת 2009, הורשע ונאסר ב 2010 וימשיך לשבת שם עד 2013. כידוע לכולנו בכלא אין פרנסה. פיליפ בעצמו כותב שהאישה פירטה ש"הנתבע עבד כמורה בתלמוד תורה אך פוטר בגין מעצרו". מכאן שברור שלגבר אין כל משכורת, וגם היה במעצר בית, כך שלא היה יכול לצאת מהבית ולייצר משכורת.
בכל זאת השופט מרכוס פסק נגדו סך של 7,500 ₪ מזונות זמניים עבור 5 ילדים (1,500 ₪ "עבור כל אחד מהילדים"). השופט מרכוס מציין שהאישה מצאה תלוש משכורת מ 2007 על משכורת ברוטו של מעל 6,000 ₪, ונטו 5,386 ₪.
אם כן, הקשיבו היטב: הגבר במעצר בית ואינו עובד כי איננו יכול לעבוד. שנתיים קודם לכן היה מרוויח 5,400 ₪ והשופט רוצה שישלם 7,500 ₪, כלומר להביא לאשתו עוד 2,100 ₪ - כנראה מהקדוש ברוך הוא. איך בדיוק שופט יכול להסביר את זה? רק לשופטי המשפחה פתרונים. ברור שכאשר שופט פוסק סכום כה מופרך, שהוא בלתי אפשרי ופשוט לא נורמאלי, הוא מתכוון לכך שלא המשכורת היא שתשלם את ה"מזונות", אלא הנכסים או הביטוח הלאומי.
חלוקת מתנות לנשים גרושות על חשבון המדינה
לא פלא שהיום לא משתלם לאישה להישאר נשואה. במקרה זה הדברים מומחשים היטב כי כאן אין לגבר כל יכולת פיסית לצאת ולעבוד, גם אם היה רוצה. למעשה אנו רואים פה את השופט נוטל חלק בקנוניה הפמיניסטית הישראלית, לנצח את ההגמוניה הגברית החולשת על הנשים המוחלשות באמצעות העברה סיטונית של נכסי הגברים לידי הנשים, כי הרי ברור שהשופט מרכוס מזמין את האישה לעקל לגבר את חלקו בנכסים המשפחתיים תחת מסווה של "חובת מזונות".
היות ונפסקו לגבר 42 חודשי מאסר, הרי שהשופט מרכוס פשוט נתן לאישה מתנה של 315,000 ₪ (ולמעשה הרבה יותר אם מוסיפים הצמדה וריבית פיגורים פלוס הוצאות עו"ד), וקרא למתנה "מזונות". ואם ישאל הקורא "ומי יפרנס את הילדים", נפנה אותו לרשת הביטחון הסוציאלי הנדיבה של מדינת ישראל.
מדובר בזוג דלפון ביותר. האישה עצמה טוענת שהיא מרוויחה 2,000 ₪ לחודש. כמעט ואין פסק דין בו מפקפקים בהצהרות האישה על הכנסתה. הגבר כאמור לפני ההסתבכות הביא הביתה 5,400 ₪. אין רכוש, והסכם השכירות הוא על סך 2,600 ₪ בחודש. כלומר 7 פיות הסתדרו עם 4,800 ₪ בחודש כולל כל ההוצאות. בל נשכח שבשל הגירושין, הגבר זקוק למדור משלו, גם כדי לגור בו וגם כדי לארח את ילדיו.
פלפולים ואקרובאטיקה משפטית מייצרים זכות מופרכת למזונות
וכעת נעבור להתפתלויות והאקרובאטיקה המשפטית לה נדרש השופט מרכוס בבואו לפסוק מזונות קבועים לגבר הנמצא במאסר ואין לו כל יכולת השתכרות. שימו לב שפסק הדין על מזונות קבועים ניתן ב 7/12/2011, כלומר כשלוש שנים אחרי שהתביעה נפתחה.
נוצר הרושם שהשופט בכוונה עיכב את המשפט כדי שהאישה תוכל לאסוף כמה שיותר מזונות זמניים ושמנגנון ההוצאה לפועל יטיל את מלוא המכבש על הגבר, כך שלמשפט הוא יגיע מרוסק לחלוטין. השופט נוזף בגבר פעם אחר פעם, כי הנתבע לא הגיש מסמכים על כך שאין לו נכסים ואין לו עבודה. מייד אחר כך אנו קוראים שהשופט פסק מזונות זמניים, ורק אחר כך זכה הגבר לייצוג מהסיוע המשפטי, וביקש לפתוח את הדיון.
אילו אישה הייתה מבקשת הארכת מועד עד שימונה סיוע, השופט היה מאריך מועד ללא הנד עפעף. השופט ממשיך לנזוף בגבר הנתבע כי לא ציין את גובה הכנסותיו, ציין "מעצר בית", ולא צירף תלושי שכר. הרי ברור שלגבר אין שכר, אז איזה תלושים בדיוק הוא אמור לצרף? ידוע היטב שכאשר אישה לא מצרפת תלושי שכר, לא קורה שום דבר.
התאכזרות שיפוטית כלפי הגבר על לא עוול בכפו
מייד לאחר מכן דרש השופט מהגבר שהיה כבר מצוי בכלא תצהיר מפורט בדבר רכושו מכל הסוגים לרבות נדלן, מיטלטלין, זכויות ממקום העבודה, קופת גמל, ביטוח מנהלים וכו'. הדרישה כמובן הייתה מיותרת לחלוטין שהרי האישה הצהירה שאין רכוש בכלל. חוץ מזה, האישה בעצמה מצאה תלושים ישנים והגישה אותם, וגם המשכורת כששולמה, נכנסה לחשבון משותף.
השופט מרכוס כותב "היותו בעל דין כלוא אינה פוטרת אותו ממילוי כל הוראה של בית המשפט. הוא יכל לתת ייפוי כוח לכל גורם כלשהו לחשוף מידע והוא לא עשה כן. הימנעותו לעשות את המוטל עליו תבוא לידי ביטוי בהוצאות שיוטלו עליו אישית". כאן אנו רואים בבירור התאכזרות שיפוטית כאשר השופט טומן לגבר מלכודת שאין הוא יכול לעמוד בה.
ראשית, אם האישה אומרת שאין להם רכוש אז בשביל מה צריך תצהיר? שנית, מי אמר שיש מישהו מחוץ לכלא שמוכן להתרוצץ עבור האסיר ולאסוף מידע? שלישית, השופט בעצמו יכול היה לשלוח צווים לכל הבנקים והמעסיקים של הגבר, כך שמדובר בטרטור משפטי יזום. רביעית, כל מידע שהאישה מבקשת היא מקבלת דרך ההוצל"פ במעמד צד אחד.
ראו שוב כיצד השופט ממשיך להצליף בגבר: "לא מקובלת עלי הטענה שהוא אינו יכול להשיג מסמכים בגלל היותו בכלא". אלא שמייד אחר כך מתברר, שכאשר הגבר עבד, המשכורת בכלל הופקדה לחשבון משותף שלאישה מטבע הדברים יש גישה אליו.
ההחלטה על מזונות זמניים בהעדר ייצוג לגבר ניתנה ב 2/9/2009, כנראה תוך שבוע או שבועיים מיום שהוגשה על בסיס הבקשה והניירות שהגישה האישה, כי כאשר אישה מבקשת משהו בבית המשפט למשפחה, מייד מזדרזים השופטים ונענים לבקשתה. כאשר הגבר מבקש לפתוח את הדיון במזונות הזמניים, בית במשפט בדרך כלל קובע קדם משפט לעוד כמה חודשים וכותב בפתקית "הבקשה תידון בקדם משפט".
הכוונה ברורה, לאפשר לאישה לצבור מזונות זמניים ולהתחיל להפעיל את ההוצאה לפועל. ההוצאה לפועל כמובן שולחת עיקולים לכל מי שרק אפשר וצווי גילוי מסמכים לכל גורם אפשרי. לאחר נזיפות אין ספור על כך שהגבר הנתבע "לא הגיש מסמכים", כדי להוכיח שאין לו אגורה שחוקה, נקבע קדם משפט.
כאן קבע השופט קדם משפט לדיון בבקשה להקטנת המזונות הזמניים ל 27/4/2010 כלומר עיכוב יזום של 9 חודשים, שגורם להצטברות של 67,500 ₪ חוב מזונות. בקדם המשפט השופט לא הסתפק בעובדות שהועלו בפניו, ודחה הדיון בלפחות 90 יום לצורך קבלת תצהיר מפורט על הכנסות הגבר ונכסיו.
כמובן שזה היה תעלול כדי למשוך את הזמן ולא לבטל את ההחלטה הראשונית כדי שהחוב ימשיך לתפוח. ב 13/9/2009, שוב פעם הסיפור חזר על עצמו בקדם משפט נוסף, ושוב פעם השופט נוזף בגבר על שלא הביא מסמכים, למרות שמתברר שכל נכסי הגבר, סך של 15,000 ₪ בפוליסת ביטוח, כבר עוקלו. ב 29/12/2009 התקיים משפט ההוכחות. אלא שהפעם האישה לא הביאה מסמכים להוכחת מצבה הכלכלי.
במקום לדחות את התביעה, אפשר השופט לאישה להשלים את הבאת המסמכים בשלב מאוחר יותר, אחרי שההוכחות הסתיימו, כך שלמעשה השופט ייתן פסק דין על בסיס מסמכים שהאישה מעולם לא נחקרה עליהם, וללא חקירה נגדית.
יוצא שלגבר לא ניתנה כל הזדמנות לחקור את האישה על אותם מסמכים שהוגשו לאחר ההוכחות. הדברים תמוהים ביותר. כיצד שופט מעז לקבוע ולהכריע בשאלות עובדתיות ללא משפט על סמך ניירות בלבד, כאשר הצדדים לא ניצבים לפניו ואינם מעידים? כמובן שלא היה במסמכים הנוספים שום דבר חדש. גם זה היה תרגיל לדחות את הקץ, ולתת למזונות הזמניים המוגזמים להמשיך ולהצטבר. שימו לב שפסק הדין ניתן בדצמבר 2011, שנתיים אחרי מועד ההוכחות.
כושר ההשתכרות – החריג נהפך לנורמה והדמיון פורה
גולת הכותרת של פסק הדין היא הדיון ביכולת ההשתכרות. השופט מרכוס קובע כי "לא ההכנסה בפועל אלא יכולת ההשתכרות מהווה בסיס לקביעת מזונות. אלמלא המעצר והמאסר, נכון לומר שיכולת ההשתכרות של הנתבע עומדת על 7,000 שח וזאת על בסיס היכולת של הנתבע להרוויח במתן שיעורים פרטיים, לימוד בכולל וכו לאחר שעות הפעילות בבתי הספר בו לימד".
תחושה מאוד רעה עולה מקריאת דברים אלה. ראשית, מזונות משלמים מהכנסה בפועל ולא מכושר השתכרות פיקטיבי. כושר השתכרות הוא חריג שהומצא אך ורק למי שעובד בשחור או שברור מהתלוש שהוא חי ברמה הרבה יותר גבוהה. מי שיש לו תלוש משכורת, הרי משכורתו היא כושר השתכרותו. קביעה זו של השופט מעידה כיצד נהפך החריג של כושר ההשתכרות לנורמה.
שנית, בהעדר עדויות, מהיכן לשופט כלים להעריך את כושר ההשתכרות הנוסף של 1,600 שח בחודש? הרי כספים לא צומחים על העצים ובטח שבעדה החרדית לא נהוג לבזבז כספים על שיעורים פרטיים. מאיפה השופט יודע שהגבר יכול להשיג לקוחות לשיעורים פרטיים ומה בכלל מחיר השיעורים הפרטיים?
גם אם נניח שהוא יכול לתת שיעורים ב 50 שח לשעה הרי מדובר ב 32 שעות עבודה שזה כמעט שבוע עבודה חמישי בחודש, או כמעט שעתיים נוספות של עבודה ביום.
הרי אם הגבר לא עבד בפועל את אותן שעתיים נוספות בשיעורים פרטיים לפני הגירושין, מדוע רק בגלל שאשתו מגישה תביעת גירושין, הוא לפתע נדרש לצאת ולעבוד עוד שעתיים ביום? ומדוע שהגבר ישקיע את השעתיים האלה ללמד ילדים של הורים אחרים כאשר הוא יכול להשקיע אותם בללמד את ילדיו שלו, להשקיע בילדיו זמן איכות, ולהעשיר את אוצר הידע של חמשת ילדיו? ואם הילדים זקוקים לעזרה בשיעורי הבית, אז האם מצופה מהאבא שיצא לעבוד כדי להביא כסף לשכור מורה חיצוני?
כיום כאשר ארגוני הנשים מדברות על חשיבות המטפל העיקרי, מדוע נמנע מהגבר מלטפל בילדיו שלו? אין מנוס מהמסקנה שהשופט רואה בגבר חמור עבודה שעליו להיות מחוץ לבית בכל רגע נתון ולייצר כסף עבור אשתו לשעבר, ושמבחינת השופט מרכוס, גבר שיעזור לילדיו בשיעורי הבית במקום לעבוד בחוץ הוא סרבן מזונות. כל הדיון הזה הוא כמובן תיאורטי מבחינתנו כי הרי הגבר בסיפור איננו יכול בכלל לצאת מהכלא ולעבוד.
פסקי המזונות: הגבר בתפקיד הדחליל והביטוח הלאומי בתפקיד הנתבע שאינו מיוצג
לסיום קובע השופט כי הוא מפחית את המזונות הקבועים מ 7,500 ל 5,000 ₪, ומוסיף מחצית ההוצאות החריגות ועוד 300 ₪ כדי שהאם תוכל להביא את הילדים לביקורים. השופט מצהיר בפה מלא כי הוא יודע שהגבר איננו יכול לשלם את פסק הדין וש"בקביעת מזונות ניתן להבטיח לילדים תמיכה באמצעות המוסד לביטוח לאומי על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב 1972 והגבייה תיעשה במסגרת פרק ג' לאותו חוק....אכן יעמוד הנתבע עם שחרורו בפני חוב למוסד לביטוח לאומי, אך על פני הדברים הוא אדם מוכשר, ובמצב הרגיל של הדברים יגיע להסדר פריסת חוב". הנה כי כן יוצא המרצע מהשק.
בית המשפט כאן נותן פסק דין נגד הביטוח הלאומי, מבלי שהביטוח הלאומי נוכח, כאשר הגבר הנתבע הוא לא יותר מאשר דחליל, שק חבטות, שתפקיד השופט לחפש איך אפשר להרים את סכום המזונות כלפי מעלה כדי לעזור לאישה להוציא כמה שיותר כסף מהביטוח הלאומי. במילים פשוטות, האישה והשופט ביחד עובדים על הביטוח הלאומי. הרי לגבר כושר השתכרות של אפס, וכעבריין היוצא מכלא, סביר להניח שלא ימצא עבודה בקלות, אם בכלל, גם אם הוא "מוכשר".
ומה היו פוסקים בחו"ל – מה היה קורה אחרי ועדת שיפמן?
בניו יורק, גבר שאין לו הכנסה משלם מינימום של 25$ בחודש. ברוב העולם, גבר בבית האסורים פטור ממזונות. בהנחה שמשכורתו אכן 6,000 ₪ ברוטו, בקנדה למשל אותו גבר היה משלם כ 1,700 ₪, ובווירג'יניה היה משלם 2,200 ₪. למה כל כך נמוך? כי בחו"ל לא מטילים על הגבר מזונות שאינו יכול לשלם ושאינם נגזרת של ההכנסה בפועל. כמובן שבחו"ל גם הכנסות האישה נלקחות בחשבון, ואם האישה איננה המשמורנית, היא זו שתשלם מזונות מלאים לגבר. היה והכסף איננו מספיק לאישה משמורנית גרושה, עליה לפנות לרשת הביטחון הסוציאלי.
בישראל, הכול הפוך, וכאן מטילים על הגבר חובות שלא היו קיימים בזמן הנישואין, ואז משתמשים בפסק הדין כדי להתדפק על דלתות הביטוח הלאומי. וכך פיצחנו את התעלומה כיצד פוסקים שופטים בישראל מזונות שלא משאירים לגבר אפילו אגורה שחוקה אחת למחייה עצמית. המסקנה היא שיש לנתק מיידית בין חוק הבטחת המזונות ובין חובת הגבר בתשלום מזונות.
הדרך בה מחשבים מזונות היא לא רק מפלה נגד גברים, היא בלתי אנושית, ובלתי מוסרית. אפשר לומר בקלות שאכן המזימה הפמיניסטית להשתלט על כספי הגברים הושלמה. הרי לנו הוכחה שטענות הנשים כי הדין האישי מפלה אותם, הן טענות הקוזק הנגזל. בזכות הדין האישי, הגרושות חוגגות, והגברים הגרושים נמקים.
בשולי הדברים, נעיר שארגוני הנשים מבקשים לבטל את תקרות המל"ל לזכאות להבטחת מזונות. זוהי הצעת חוק לעידוד פרזיטיות. שימו לב שארגוני הנשים מזמן הפסיקו להילחם עבור נשים נשואות או נשים עובדות. הרבה יותר קל להילחם עבור נשים גרושות. אין כל סיבה שאישה גרושה תקבל מהמל"ל הרבה יותר כסף מאישה נשואה. עשייה עבור רווחת החד הוריות היא הרבה יותר סקסית, מעשייה עבור אישה עובדת או אישה נשואה. ובשלוש מילים אנו למדים שהמסר של התנועה הפמיניסטית בישראל הוא: מי שלא מתגרשת, פריירית.
הכותב הוא אלי דניאל, דובר הקואליציה למען הילדים והמשפחה
