שלושה ימים אחרי פגישת הצמרת החשאית של ממשל טראמפ באחוזת קמפ דייוויד, הרפובליקה האסלאמית עוברת למצב של "גם וגם": משרד החוץ בטהרן מודיע שהוא עדיין "בוחן" את התשובה האמריקנית להצעתו, ובאותו בוקר ראש המטה הכללי מאיים ש"אם תוצת מלחמה נגד איראן, האש שלה תגיע לכולם". בין שתי ההודעות האלה, משמרות המהפכה כבר מכתיבות למכליות מי עובר בהורמוז ומי לא
מעצרו של אזרח בריטי-איראני בלב לונדון, בחשד להכנת מעשי טרור סביב בסיס המפציצים האמריקני בפיירפורד, הפך בתוך 48 שעות לתקרית דיפלומטית מלאה: טהרן זימנה את שגריר בריטניה, שר החוץ עראקצ'י לועג לראש הממשלה ברנהאם, ובוושינגטון מדברים על "יד זרה". מאחורי חילופי הדברים מסתתרת שאלה גדולה יותר – האם המשטר האיראני, הלחוץ כלכלית ומאוים צבאית, מעביר את המלחמה אל אדמת אירופה?
מחאה בוושינגטון: פעילי גרינפיס טיפסו על עגורן באתר בנייה סמוך לבית הלבן ומחזיקים בדקות אלה כרזה הקוראת לציבור האמריקני להתנגד למדיניותו של נשיא ארצות הברית הנכנס טראמפ.
סוף השבוע היה גדוש בתרועות המתנחלים על בחירת טרמפ. יש להם סיבה להיות מאושרים. הנשיא הנבחר מדבר בשבחי נתניהו "ידידי הטוב" ונציגו המיועד למזרח התיכון המהיר שההתנחלויות אינן מכשול לשלום. ובכלל הרושם הכללי הוא שהנשיא המיועד הוא שונא ערבים ומוסלמים ועדיין כיף לשתות את השמפניות שנפתחו בהתנחלויות גם בלי כל קשר למדיניות טרמפ. הסיבה היא שהוא עצמו לא יודע (ולא מבין) את הדקויות שמניעות את הזרמים התת קרקעיים במזרח התיכון. הבעיה היא לא טרמפ אלא הזוג שניצב לשמאל ולימינו, דהיינו רודי ג'וליאני וניוט גינגריצ', תחשבו בנט ואורי אריאל והבנתם עם מי יש לנו עסק.
בניגוד לתחזיות לסקרים ולרצון של הראש הליברלי דונלד טרמפ האיש שהגיע משעשועוני טלוויזיה ותעלולי נדל"ן, נחת בבית הלבן.
