במחקר אותו ערכו יחד עם פרופ' זומר גם ד"ר דניאל גולן, שרה דישון, לימור קוזין-דיסגני וד"ר עידית לוי מבית חולים כרמל ופרופ' אריאל מילר מהטכניון, נבדק כיצד התמודדו חולים בטרשת נפוצה מצפון הארץ במהלך מלחמת לבנון השנייה. ממצאי החלק הראשון של המחקר שפורסמו לאחרונה, מצאו שהלחץ המתמשך של מלחמת לבנון השנייה הגביר את מספר ההתפרצויות של החולים שנחשפו לקטיושות. בחלק הנוכחי של המחקר נבדקו 156 חולים שטופלו באופן קבוע במרכז לטיפול בטרשת נפוצה בבית חולים כרמל ושהו בצפון בזמן המלחמה.
מהממצאים עולה שחולים שבחרו להתמודד באופן ישיר עם מוקד הלחץ: הכינו את המקלט או המרחב המוגן, עסקו בהצטיידות במזון ותרופות, שינו את לוח הבדיקות הרפואיות וכדומה סבלו מפחות התפרצויות באופן מובהק מאשר חולים שבחרו להתמודד הממוקדות ברגשות המצוקה: הרפיה, בקשות לתמיכה רגשית או ריבוי בתפילות.
"חולים שהפעילו דרכי התמודדות ממוקדות ברגש כאשר היה צורך בהתמודדות ישירה, סבלו יותר התלקחויות של המחלה מאשר מטופלים שזיהו את האתגרים שהפצצות הרקטות הציבו בפניהם להם והתייחסו אל המצב כאל הזדמנויות לתכנון ופעולה ישירה", ציין פרופ' זומר.
עוד נמצא כי נשים חולות נבדלו מגברים חולים בהתמודדותן בכך שנטו יותר לבקש תמיכה רגשית, פנו יותר לדת ונטו יותר להסיח אצת דעתן באופן מכוון. יחד עם זאת, לא היה הבדל בין המינים בכל הנוגע לשיעור ההתמודדות הישירה.
"התמודדות ישירה היא התמודדות שבה האדם פועל באופן אקטיבי כדי לשנות מצב לא רצוי. חולי הטרשת הנפוצה שבחרו לראות במצב המלחמה כמציאות נשלטת הדורשת פעולה במקום באיום בלתי נשלט סבלו פחות מהתפרצות המחלה", אמר פרופ' זומר והוסיף שכעת יש לבדוק אם הקניית מיומנויות התמודדות פסיכולוגיות יכולות לשפר את מהלך המחלה.
