זה היה ללא ספק השבוע של כחלון שבן לילה הפך מ"חביב האומה" ל"שק החבטות" שלה. אמנם "החגיגה" עודנה בעיצומה אך השיא שמור כבר לשלי יחימוביץ' שאיימה "לקרוע אותו לגזרים" אלמלא הייתה "מחבבת אותו". אני מניח שחרון אפה של גברת יחימוביץ' לא יצא על כך שכחלון פסל את עצמו מלטפל במונופול הגז "בשל ניגוד עניינים", שהרי הגברת יחימוביץ' היא אלופת המטיפים לערך חשוב זה.
ימים ספורים לפני הקמת הממשלה החדשה, כתבתי מעל במה זו טור דעה בו ניסיתי לשרטט את קווי המתאר של הממשלה שעתידה לקום. לא ידעתי אז במדויק מה יהיה הרכבה הסופי, אך תודות לניסיון שרכשתי במעקב הבלתי נלאה שלי אחר תעתועיו של ביבי, הצלחתי לא רע בניחושיי בכל מה שקשור לנפשות שעשויות (או עלולות) לככב בה , ומי שלא מאמין מוזמן לעיין בקישור המופיע מטה.
אז זהו.. בשעה רעה ובלתי מוצלחת, יש לנו ממשלה חדשה, "רזה" בח"כים ו"שמנה" בשרים ובסגני שרים. הואיל והיא נולדה בחטא היהירות ותוך פגיעה אנושה בחוק יסוד, לא אוכל, עם כל הצער שבדבר, לאחל לה אריכות ימים. יחד עם זאת אני מאחל הצלחה בתקופה הקצרה שבה היא תכהן (כך לפחות אני מקווה), שהרי אם נרצה או לא נרצה, זוהי הממשלה של כולנו והצלחתה היא הצלחתנו. אשר על כן, אניח הפעם לביבי, ואפילו לשרה אותה "זכינו" לראות השבוע כשהיא מככבת בכל מסכי הטלוויזיה, במלא נוכחותה המגלומנית. במקום זה אתייחס לאירוע המרכזי שיפתח את השבוע הבא עלינו לטובה, הלא הוא "יום ירושלים".
אז זהו, אחרי היעדרות ממושכת, אני חוזר שוב לאתר מלא מרץ ועזוז. אם יש עדיין אי מי שאי פעם קרא את טורי הדעה שפורסמו אז בשמי, הוא לבטח זוכר אותי כ"משבית שמחות" להכעיס. צר לי לאמר שגם בחלוף השנים, לא נגמלתי מתכונה מרושעת זו וקוראיי העתידיים (אם יהיו כאלה) ייווכחו בכך מהר מאד. אני מוצא אם כן לנכון הזהיר אותם מראש כך שיוכלו למלט עצמם בזמן מהגיגיי העגמומיים, ואם למרות זאת הם יבחרו להמשיך בקריאה, הדבר יהיה על אחריותם בלבד. עתה משאמרתי את הדברים בכנות וביושר, אני חש הקלה ואני כבר מוכן ומזומן "להשבית כל שמחה" שתיקרה בדרכי, ולמזלי השבוע החולף זימן לי שפע של "שמחות". השאלה היא רק באיזו מהן להתחיל.
שלא תטעו: יואב גלנט, מסכן שכמותו, נקלע בעל כורחו לסיטואציה המביכה. הוא לא משלם על טעויותיו שלו (גם אם כפי שנראה הוא עשה לא מעט כאלו). הוא משלם את מחיר האיבה האובססיבית והעיוורת לברק. גלנט האומלל פשוט נקלע לשם בטעות, אמנם המקום היה נכון, אך הזמן הוא שלא היה נכון. איתרע מזלו של גלנט, שדווקא כאשר מועמדותו לתפקיד הרמטכ"ל הבשילה, מי שהיה צריך להמליץ עליו זה ברק. והלא ידוע שאת ברק כולם אוהבים לשנוא ומשום כך הוא פסול לעדות. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שאם היה שר ביטחון אחר ולא ברק, גלנט היה מתיישב בעוד שבועיים בגאון על כס הרמטכ"ל. שהרי לא את ראשו חיפשו באמת. ראשו היה פשוט שם בטעות, ולכן ערפו "אותו". הוא לא היה המטרה. גלנט היה רק אמצעי להיפרע מברק, וכשמדובר בברק, המטרה מקדשת את כל האמצעים. אם הוא רוצה דווקא את גלנט, אז "אנחנו" נראה לו, מי הוא כאן הקובע
לא קל לעמוד מהצד בימים טרופים אלה, ולא להצטרף לקהל המתחסדים המטילים בליסטראות על אהוד ברק. זהו הרי ה"בון טון", ומי שלא מצטרף למכפישים שם את נפשו בכפו. האמת, גם אני רציתי להשתמש בבליסטראה שבאמתחתי ולהטיח אותה בפניו של ברק, אלא שברגע האחרון התעשתי. אמרתי לעצמי שאם כולם עושים זאת, אז מה תעלה ומה תוריד עוד בליסטראה אחת שאני אטיל עליו. החלטתי איפוא להיות מקורי, ובמקום להטיל אותה על ברק (שזאת בכלל לא חכמה), אטיל אותה דווקא על תוקפיו
אני מודה שלפעמים אני קצת פרנואידי. זה כמובן לא אומר שאין מקרים בהם לתחושת הנרדפות שלי יש בסיס במציאות. אתן לכם דוגמא: אמרו לי אתם בכנות, אבל ממש בכנות, האם השיחה כפי שהיא מובאת בהמשך, לא הייתה יכולה להופיע באתר "ויקיליקס"? הלא "ויקיליקס" היה עט עליה כמוצא שלל רב אם היא הייתה מתקיימת. אני לכשעצמי אינני יודע אם היא התקיימה באמת או שהיא אינה יותר מאשר פרי של תעתועי הפרנויה שלי. בכל מקרה, תסכימו אתי שהיא אינה הזויה כלל וכלל. בואו נניח שהיא התנהלה בחדרי חדרים, והשתתפו בה ג'ורג' מיטשל מצד אחד וביבי נתניהו מהצד השני. אחרי שנאמרו מילות הנימוסים המתבקשים, היא נסבה לעניינו של ג'ונתן פולארד, וכך היא התנהלה:
בימים האחרונים, המדינה סוערת סביב "מכתב 150 הרבנים" לפיו חל איסור הילכתי על היהודים למכור ו/או להשכיר דירות לערבים. כמו כל אזרח החרד לדמוקרטיה ובז לגזענות מכל סוג, גיניתי את אותו "מכתב", וב"שיחות הסלון" המתנהלות מעת לעת, אף תרמתי את תרומתי הצנועה, וירקתי על "הרבנים החשוכים" אש וגפרית
אוףףף... איזו הקלה! סוף סוף אפשר להוריד את האפוד ולנשום קצת לרווחה. האמת היא שחששתי לפני ש"הקרב" הזה החל. בכל זאת מדובר באובמה הגדול ולא באיזה "חנון". הוא מפחיד, וצריך הרבה אומץ כדי ללכת אתו מכות. יש לנו מזל שיש לנו את ביבי. הוא לא מפחד. אולי מאיווט קצת, אבל לא מאובמה. בסוף הוא היכה אותו שוק על ירך. דוד שלנו גבר שוב על גוליית, וזאת ללמדך ש"נצח ישראל לא ישקר". אמנם "השיר לא תם הוא רק מתחיל", אבל חייבים להודות שזו התחלה לא רעה בכלל
התעוררתי לבוקר יום שני. האש שככה. העשן התפוגג. מדורת הכרמל כמעט כבתה, ואתה כבה כמעט כל הכרמל. מסביב הכל חשוך. חושך בלב וחושך בעיניים. גם השמיים קדרו. זעיר פה זעיר שם הם הזילו דמעה. "דמעת התנין". אני לא מאמין לשמיים שנזכרים להזיל דמעה חמישה ימים אחרי. לו היו מקדימים בחמישה ימים, הם היו חוסכים מאתנו דמעות רבות. והרבה בושה
