האוצרת רות מרקוס: "בכל פעם שנשאלת השאלה מדוע מתעלמים המוזיאונים הגדולים וספרי תולדות האמנות הישראלית מחלק גדול של האמניות הוותיקות, התשובה המקובלת היא שלא היו הרבה אמניות וכנראה שהן לא היו מספיק חשובות או מספיק טובות. לכך ניתן להשיב: ראשית, כן היו הרבה אמניות, כפי שהוכח במחקר שתוצאותיו התפרסמו בספר שערכתי נשים יוצרות בישראל 1970-1920; שנית, רבות מהן היו ידועות ומוכרות בזמנן, והציגו בתערוכות קבוצתיות חשובות בארץ ובחו"ל, ואף זכו בפרסים חשובים. ולמרות זאת הן נשכחו או הושכחו, מי יותר ומי פחות, בגלל הדרה חברתית מגדרית, מודעת או לא מודעת, שבגללה נתפסה אמנות של נשים כטובה פחות.
האמניות המוצגות פעלו בעיקר בין שנות העשרים עד לשנות השבעים - שנים שבהן התהווה מעין "חור שחור" בתוך סיפורה של האמנות הישראלית, כי אמניות רבות שפעלו אז כמעט ולא נחקרו, למרות שהחל משנות העשרים-שלושים מסתמנת פריחה באמנות הארץ-ישראלית בכלל ובאמנות נשים בפרט. לאחר מלחמת העולם הראשונה חודש הקשר בין ישראל לבין מרכזי אמנות באירופה, לשם, ובעיקר לפריז, יצאו אמנים ואמניות ארץ-ישראליים. במקביל התחדשה העלייה לארץ והביאה אמניות עולות מארצות שונות ואתן חידושים בתחום האמנות.
בשנות העשרים והשלושים החלו ליצור גם נשים שנולדו בארץ-ישראל, חלקן למשפחות דתיות או מסורתיות, ובחירתן בציור הייתה חלק מביטוי של עצמאות ומודעות עצמית. הן וחיפשו שפה חדשה ונושאים חדשים שיבטאו את הרוח החלוצית בארץ. במקביל החלו להגיע מאירופה נשים שהביאו אתן את רוח "האישה החדשה" - אותה אישה עצמאית ובעלת מקצוע, שהוכיחה את עצמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ולכן ראתה את עצמה שווה בכל לגבר. רבות מהן הגיעו ארצה בשנות השלושים, לאחר עליית הנאציזם לשלטון, והביאו אתן השפעות של אמנות מודרנית ואוונגרדית.
מתוך קבוצת האמניות שיצרו בין 1970-1920 בחרנו ב-11 אמניות שמייצגות תפיסות אמנותיות שונות, שבע ציירות וארבע פסלות (כל אחת במדיום פיסולי אחר). אנו מקוות שתערוכה זו תהווה סנונית ראשונה בתערוכות היסטוריות מעין אלה, ושנמשיך גם בעתיד להביא למודעות הקהל נשים-אמניות נוספות, מתקופה זו וגם מתקופות מאוחרות יותר."
תערוכת הסיפור שלה ((History of Her-story תפתח ביום 21.7.16 בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי בתל אביב, בשיתוף עם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, ותמשך עד 13.8.16. אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי-אמיתי.
