"אחיה של אמי נלקחו למחנות עבודה, ובני המשפחה האחרים נותרה בעיר במשך רוב שנות המלחמה" מספרת חוה גלנדאור (מבית רוזנבליט),קהילת באניהאד. "סבי, וסבתי, נספו בתאי הגזים של אושוויץ, ככל הנראה עוד ביום הטרנספר. יחד איתם נספו נשותיהן של שני דודיי, כל אחת עם שני ילדיה. אחיה של אימי, שנשלחו למחנות עבודה, הצליחו לשרוד". שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, וארבע שנים בלבד לאחר תום השואה הנוראה, הוחלט להקים בהר ציון את אתר ההנצחה הראשון בארץ ובעולם לקורבנות השואה. הבחירה בהקמת המרתף מול קבר דוד המלך, לא הייתה מקרית. חברת מסלולים> להתאהב בארץ מחדש, בבעלותם של דוד וערן גל-אור, בנה ונכדה של חוה גלנדאור מספרים על מרתף השואה המצמרר, אתר ההנצחה הראשון בישראל לזכר קורבנות השואה.
שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, וארבע שנים בלבד לאחר תום השואה הנוראה, הוחלט להקים בהר ציון את אתר ההנצחה הראשון בארץ ובעולם לקורבנות השואה. הבחירה בהקמת המרתף מול קבר דוד המלך, לא הייתה מקרית. באותם ימים היה זה המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה ולכותל המערבי, אליו יכלו להגיע יהודים, והאתר הקדוש ביותר בתחומי מדינת ישראל של אז. עבור ניצולי השואה שהגיעו למרתף השואה, הייתה זו הגשמת חלום. במשך השנים הנוראות הם התפללו וייחלו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לא היה מקום מתאים יותר מהר ציון להגשים את משאלת ליבם. עבור רבים אחרים, שעלו לרגל לקבר דוד ולמרפסת הגג שלו, הייתה הירידה למרתף השואה השלמה חשובה של הביקור בהר ציון. ביקור שהכיל בתוכו אבל וכאב, לצד ציפייה ותפילה.
המרתף 'מדבר' בשפה יהודית, ובשונה מ"יד ושם", הוא אינו מנסה להיות אתר אוניברסאלי שמסביר על השואה. זהו מקום פרטי ואינטימי, כמעט קדוש, מתוכו עולה קריאתו של ה' לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". בזמן הביקור עוברים בין חדרים אפלים, על קירותיהם תלויות אינספור מצבות עם שמות של קהילות יהודיות שתושביהן נרצחו. המצבות עוצבו והוכנו על ידי ניצולי הקהילות, ולכן הן שונות זו מזו. בחדרים מוצגים ספרי תורה ותשמישי קדושה מוכתמים בדם, שהובאו מאירופה, ובמרכז אחד מהם ישנה מצבה גדולה מלאה באפר. גם בחצר המרתף מוצבות מאות מצבות של קהילות, שאת שמות רובן איננו מכירים. ההבנה שכל הקהילות הללו חיו פעם, ואינן עוד, מכווצת את הבטן ומעלה דמעות בגרון. מי שמעוניין לחפש שם של קהילה מסויימת, יכול לפנות לעובד התורן, וכך למצוא את המצבה שלה ביתר קלות.
נקודת מוצא וסיום: חניון הר ציון. אופי הסיור: מתאים לקבוצות גדולות וקטנות. אורך הסיור: כ-500 מטר. משך הסיור: כשעה. שעות וימים מומלצים: בימים א-ה, החל מהשעה 09:00 ועד שעות הצהרים המאוחרות. ביום ו בין השעות 13:30-09:00. כניסה: בתשלום. לתשומת לבכם: קבוצות צריכות לתאם את הביקור במרתף השואה, בטלפון: 02-6715105.
איפה חונים > נוסעים ברחוב מעלה השלום, מגיעים לחניון שער ציון, ומחפשים חנייה עירונית במקום. במידה ואין חנייה פנויה, ניתן לחזור לרחוב מעלה השלום, לפנות בו ימינה, ומיד שוב ימינה למגרש חנייה נוסף שניתן לחנות בו. ממקום החנייה מתקדמים לעבר חומת העיר העתיקה, ועולים במדרגות לכיוון שער ציון. לפני השער פונים שמאלה על פי השילוט לקבר דוד. עוברים ליד מסעדת נבל דוד, וליד הכניסה למתחם קבר דוד פונים שמאלה אל מרתף השואה.
איך מגיעים בתחבורה ציבורית > מהתחנה המרכזית נוסעים בקווים 1 או 3, ויורדים בתחנת שער ציון.
מה לכתוב ב-GPS > חניון שער ציון, ירושלים.
למידע מפורט על המסלול ולניווט לנקודת החניה, באפליקציה ובאתר מסלולים>להתאהב בארץ מחדש - www.maslulim-israel.co.il או בסדרת ספרי הטיולים "לכל אחד ירושלים- 50 מסלולי סיור בירושלים"
סיפור אישי – קהילת באניהאד: מפי חוה גלנדאור (מבית רוזנבליט), אמא של דוד וסבתא של ערן
נולדתי בשנת 1936 בעיר ההונגרית באניהאד, בת בכורה למשפחת רוזנבליט. אבי, שמואל, עזב את ברלין עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. הוא הגיע להונגריה, שם הכיר את אמי רחל, ובתוך פחות משנתיים הם נישאו. משפחתה של אמי, משפחת גוטמן, מנתה זוג הורים, שישה אחים ושתי אחיות, והתגוררה כולה בעיר באניהאד. כמו כל יהודי העיר, חוו בני משפחת גוטמן גילויי אנטישמיות, אך רובם העדיפו בכל זאת להישאר בהונגריה, ולהמשיך לעסוק במסחר. רק הוריי, שהיו ציוניים, לקחו אותי, ילדה בת 3 וחצי, ואת אחותי הצעירה חנה, בת תשעת החודשים, ועלו ארצה. היה זה בשנת 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שאר בני המשפחה נותרו בהונגריה. אחיה של אמי נלקחו למחנות עבודה, ובני המשפחה האחרים נותרה בעיר במשך רוב שנות המלחמה. בי"ח בתמוז תש"ד, 9.7.1944, נלקחו כל יהודי העיר באניהאד ב'טרנספר' לאושוויץ. סבי, בנימין זאב גוטמן, וסבתי זלדה גוטמן, נספו בתאי הגזים של אושוויץ, ככל הנראה עוד ביום הטרנספר. יחד איתם נספו נשותיהן של שני דודיי, כל אחת עם שני ילדיה. אחיה של אימי, שנשלחו למחנות עבודה, הצליחו לשרוד. עם סיום המלחמה הם חזרו לבאניהאד, ולא מצאו דבר. הם ברחו מהונגריה הקומוניסטית, התפזרו באירופה, ועם הזמן עלו לארץ. באותן שנים שאחרי המלחמה, החלו להגיע ארצה צעירים נוספים ששרדו מקהילת באניהאד. התחנה הראשונה אליה הגיעו בארץ ישראל, הייתה בית המשפחה שלנו בפתח תקוה. כך נודע לאמי גורלם הנורא של הוריה, גיסותיה ואחייניה הקטנים. כאשר נולד אחי הקטן, בני, בשנת 1946, הוא קיבל את שמו של סבא שנרצח באושוויץ, בנימין זאב. שארית הפליטה של קהילת באניהאד, יזמה את הקמת המצבה לזכר קהילתם במרתף השואה. י"ח בתמוז, התאריך שבו בוצע ה'טרנספר' של בני הקהילה, נקבע כיום האזכרה השנתי לזכר הנספים. ביום זה מתכנסים בני הקהילה ששרדו, מול המצבה במרתף השואה, ואומרים 'קדיש' לזכר בני משפחותיהם"
"מסלולים > להתאהב בארץ מחדש", חברת טיילות והוצאה לאור. הרעיון העומד בבסיס החברה הינו חברתי וחינוכי, והיא מובילה שינוי תפיסתי בתרבות הטיולים בישראל. "מסלולים>להתאהב בארץ מחדש" שמה לה למטרה לחשוף בפני אזרחי ישראל את יופייה הנסתר של הארץ, לחבר את כולנו לטבע הנפלא שמסביב, ולחזק את תחושת השייכות למולדת ולמדינה.
