הירושה הזאת מגיעה עם אוצר מילים משותף של אמונה, אבל גם עם ויכוח ארוך ולא גמור על השאלה מי נושא אותה הלאה. הבנת שני חצאי הסיפור היא נקודת הפתיחה לכל שיחה כנה על אחווה בין שלוש הקהילות – שיחה שהתנועה האברהמית, הזוכה לתשומת לב מחודשת בימים אלה, מבקשת להוביל.
אב אחד, שלושה בתים
ביהדות, אברהם הוא האב המייסד, הקשור לאלוהיו בברית שנחתמה במילה ונמשכה דרך יצחק ויעקב; עקדת יצחק נזכרת בתפילה כמבחן האמונה העליון. בנצרות, אברהם הוא "אבי המאמינים" – מופת של ביטחון בהבטחה האלוהית, שהתגשמה לפי האמונה הנוצרית בישוע. באסלאם, איברהים נזכר בקוראן כשבעים פעמים; הוא מכונה "חליל אללה" – ידיד האל – והקוראן מתאר אותו ואת בנו איסמאעיל מקימים את יסודות הכעבה. תפילת החובה המוסלמית כוללת מדי יום את ברכת "דורוד איברהימי" על בית אברהם, החאג' מתחקה אחר צעדיו, וקורבן עיד אל-אדחא מנציח את נכונותו להקריב את בנו.
אלה אינן הערות שוליים מתחרות לאותו סיפור, אלא שלוש מערכות יחסים חיות עם דמות אחת. הכרה גלויה בהבדלים איננה פילוג – התעלמות מהם היא שהייתה עוול לשלוש המסורות.
מה באמת משותף לשלוש הדתות
מעבר להבדלים, החפיפה מהותית: שלושת הכתבים עומדים על אחדות האל, על אחריות מוסרית ועל דאגה לגר ולחלש, ובשלושתם קיימת אתיקה שאינה מותירה מקום לבוז כלפי האחרות. היהדות מצווה "ואהבת לרעך כמוך" וקוראת "בקש שלום ורדפהו"; הנצרות מעמידה במרכז את כלל הזהב ואת אהבת הרֵע ואף האויב; והאסלאם מגדיר יהודים ונוצרים "אהל אל-כיתאב" – עם הספר – ומורה לנהוג בהם בצדק ובחסד, תוך אזהרה ששנאת עם אסור שתוביל לעוול. יהודי, נוצרי ומוסלמי יכולים לחלוק לחלוטין על טבע האל ועל זהות המשיח – ועדיין להיות מחויבים לכתבים האוסרים עליהם לשלול זה מזה את צלם האנוש.
סמל התנועה האברהמית: אוהל מדברי זהוב הפתוח מכל עבריו, ברוח הכנסת האורחים של אברהם. צילום: באדיבות התנועה האברהמית
אחווה בפועל – לא אחידות
סמל התנועה האברהמית – אוהל מדברי זהוב שפתחיו מופשלים לכל עבר – ממחיש איך האחווה הזאת אמורה להיראות בפועל: אוהל פתוח אינו שואל מי מתקרב לפני שהוא מציע צל. אחווה בין-דתית אמיתית אינה מיזוג שלוש דתות לאחת ואינה דרישה מקהילה כלשהי לרכך את אמונתה, אלא הכרה כנה במוצא המשותף על הבדליו, הגנה על זכותה של כל קהילה לעבוד את אלוהיה בביטחון, דחיית האשמה קולקטיבית ובניית אמון ברמת בני האדם – בארוחות משותפות, בלימוד ובשכנות טובה. ההיסטוריה מציעה גם פרקים של דו-קיום אמיתי וגם פרקים ארוכים של רדיפה; היא אינה מוכיחה שהאחווה נאיבית, אלא שצריך לבחור בה במודע, דור אחר דור.
