על במה מוארת, מתחת לשקופית שעליה נכתב "פירעון חוב בן 2,500 שנה", פוסע וגנר עם מיקרופון ובונה לעבר השוואה שמעט קהלים מערביים מצפים לשמוע בכנס פוליטי: כורש הגדול, הוא אומר לקהל, היה "הציוני המקורי". זו שורה פרובוקטיבית, אבל היא נמסרת בקצב המדוד של מי שבילה שני עשורים בכתיבת נאומים עבור אחרים — לפני שהחליט לכתוב את שלו.
מהמחסום ביריחו אל הקמפיינים
דרכו של וגנר אל הבמה הזאת התחילה רחוק מעולם יחסי הציבור. הוא נולד בחיפה, גדל בתנועות הנוער של השמאל הישראלי — שלום עכשיו צעירים, סדאקה-רעות ונוער מרצ — ובסוף שנות התשעים שירת ביחידת תיאום וקישור של צה"ל שפעלה מול משטרת הרשות הפלסטינית באזור יריחו. חשיפה יומיומית, כדבריו, למכניקה של הסכסוך — הרבה לפני שניסה לפתור אותו בספר.
משם נמשכה קריירה ארוכה בייעוץ פוליטי: דוברות לחבר הכנסת אילן גילון, עבודת תקשורת בקמפיין של אהוד ברק ב-2001, וליווי ממושך של עמיר פרץ — בהסתדרות, בניצחון הפריימריז על שמעון פרס ובמרוץ לראשות הממשלה ב-2006. בהמשך עבד גם בקמפיינים בליכוד וברשויות מקומיות, שימש דובר מרכז פרס לשלום, וסיפק שירותי תקשורת אסטרטגית לבנק העולמי, לאו"ם ולאיחוד האירופי. תחנה נוספת, שמקורביו רואים בה את חוט השני של פועלו: דוברות העירייה המעורבת של כפר קאסם.
תום וגנר נואם מול שקופית העוסקת בכורש הגדול, מודל היסטורי שבו הוא משתמש לקידום פיוס ישראלי-איראני. צילום: באדיבות התנועה האברהמית
מ"מלחמות הקנאביס" למניפסט של שלום
לפני שפנה לדיפלומטיה בין-דתית היה וגנר סופר תחקירן. ספרו "מלחמות הקנאביס" הפך לרב-מכר וזיכה אותו בפרס ספרותי בינלאומי על המהדורה האנגלית. אבל הפרויקט ששינה את מסלול חייו היה "המהפכה האברהמית" — שראה אור בעברית, בערבית, באנגלית, בהולנדית, באינדונזית ובשפות נוספות — ובו הוא פורש את מה שהוא מכנה "אברהמיזם פוליטי": מסגרת שלום שנשענת לא רק על הסכמים, אלא על המורשת המשותפת שיהודים, נוצרים ומוסלמים מייחסים לאברהם אבינו.
מאז חיבר שני ספרי המשך המבוססים על אותו עיקרון של שיתופי פעולה לא צפויים: "אחדות המאמינים", שנכתב יחד עם הסופר הפלסטיני אליאס נסרי בבון ומתואר כספר הישראלי-פלסטיני המשותף הראשון מסוגו על גישור בין-דתי, ו"הסכמי כורש", שנכתב עם איש האופוזיציה האיראני ארש המדיאן ומגייס את מורשת כורש הגדול לטובת חזון של התקרבות ישראלית-איראנית עתידית.
תום וגנר אוחז בעותק של אחד מספריו. כתיבתו נעה מעיתונות תחקירית אל מה שהוא מכנה "מניפסט של שלום" לאזור. צילום: באדיבות התנועה האברהמית
אוהל עם שלוחות מרבאט ועד גאנה
סביב 2024 הקים וגנר את "מרכז המזרח התיכון" כפלטפורמה לדיאלוג ישיר, והרחיב אותו לרשת הגדולה יותר — התנועה האברהמית, המנוהלת כיום מהאתר abrahamic.org. הארגון מגדיר את עצמו פחות כמוסד אחד ויותר כ"אקוסיסטם": רשת של סניפים מקומיים שמשתרעת לדבריו על פני ישראל, מרוקו, עיראק, עזה והרשות הפלסטינית, לבנון, מצרים, סוריה, ירדן, פקיסטן, סומלילנד, סודן, גאנה, ניגריה, קמרון, ליבריה, קנדה, הולנד, פינלנד, צ'כיה, סלובקיה ודרום אפריקה — עם מנהיגים מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, עלווים ובני מיעוטים נוספים.
הפעילות נשמעת כמו הכלאה בין מכון מחקר לקהילה עממית: יותר מ-50 מפגשי דיאלוג רב-לשוניים, מפגשי יהודים-מוסלמים בתוך ישראל, פסגות זום, סדרת ספרים בשם "קודקס השלום האברהמי", קהילות וואטסאפ, פייסבוק וטלגרם שמונות לטענת התנועה אלפי חברים, ומשלחות מאורגנות לישראל. סמל התנועה — אוהל פתוח — שאוב מדימוי הכנסת האורחים של אברהם.
להשלים את הסכמי אברהם, לא להחליף אותם
וגנר מקפיד להציג את התנועה כהרחבה של הסכמי אברהם מ-2020 ולא כמתחרה להם. ההסכמים נירמלו יחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ברמה הממשלתית; וגנר טוען שהדיפלומטיה הזו, מלמעלה למטה, זקוקה למסלול מקביל של עבודה אזרחית ובין-דתית מלמטה — במיוחד במקומות שבהם ממשלות עדיין אינן בשלות לצעד, או שבהם דעת הקהל ונרטיבים קיצוניים הופכים את הנורמליזציה למסוכנת פוליטית.
חומרי התנועה נשענים במידה רבה על הטענה שהקוראן עצמו תומך בזיקה היהודית לארץ ישראל, ומציבים את ה"זהות האברהמית" כמשקל נגד מוסרי ותרבותי לאסלאם הפוליטי. לא כולם קוראים את המיזם באותה עין: כלי תקשורת עיראקיים ובעלי נטייה אסלאמיסטית תיארו את התנועה כמבצע נורמליזציה או השפעה ישראלי העטוף בשפת אמונה. תומכיה משיבים שבניית גשרים אמיתית חייבת להתחיל דווקא במקומות הלא-זוהרים — במעגלי שיח ובמשלחות קטנות — הרבה לפני שהיא מגיעה לנייר המכתבים של משרד חוץ כלשהו.
כך או כך, ההימור של וגנר פשוט: שלום שנבנה רק על ידי ממשלות הוא שלום שמרחק מערכת בחירות אחת מהתפרקות. היסוד העמוק יותר, הוא משוכנע, ייחפר בידי אנשים שחולקים זכות על אוהלו של אברהם — ומתווכחים על כך בקול רם, בפומבי, יחד.
