מדינת ישראל מתאפיינת בצפיפות הולכת וגוברת, ולעובדה זו יש מחיר כבד המשפיע ישירות על הוצאות התפעול של המגזר העסקי ומאיים על כושר התחרות שלו. המציאות בשטח מראה כי בעוד שהביקוש למרחב הולך וגדל, אזורי התעשייה הוותיקים במרכז הארץ הפכו לצוואר בקבוק חונק. חברות טכנולוגיה, תעשייה חכמה, ביטחון וחברות נוספות זקוקות למרחב משמעותי: החל מקמפוסים משולבים, דרך חוות שרתים ועד למעבדות וקווי ייצור מתקדמים. כיום, בשל מחירי הקרקע לתעשייה הממשיכים להאמיר בגוש דן ובערי המרכז, ההזדמנות למימוש קרקע נמצאת דווקא בנגב.
הרי במקרה ה"טוב" באזור המרכז ניתן להגיע ל"מחיר מציאה" של 5,000 ש"ח למ"ר וכמובן אף למעלה מכך, בעוד מגרשים בגודל של מעל 10 או 20 דונם הפכו למצרך נדיר ויקר. המודל הנוכחי פשט את הרגל. הניסיון לדחוק בכוח מפעלי ייצור וטכנולוגיה לתוך רצועת החוף הצפופה פוגע בפריון, מעמיס על התשתיות ומקשה על צמיחה ארוכת טווח.
כל ניסיון נוסף למצוא פתרונות נקודתיים בתוך מרחבים צפופים יהווה בסך הכול עוד פלסטר לבעיה, ולכן יש צורך במעבר אסטרטגי הדרגתי של מנועי צמיחה. אזורי פיתוח מתקדמים הנמצאים פחות משעה דרומית לגוש דן מפותחים בימים אלה ומציעים חלופה שמעניקה מענה לכל צורך עסקי: זמינות של קרקע רחבת ידיים בעלויות נגישות משמעותית, העומדות על כ-1.5 עד כ-2 מיליון ש"ח לדונם, תשתיות חכמות המותאמות לעידן המודרני, צמידות לתחנת רכבת נוסעים ולכביש 6, וקרבה ישירה למוסדות מחקר ואקדמיה מובילים כמו אוניברסיטת בן-גוריון ובית החולים סורוקה. לכך מצטרפות בשנים האחרונות השקעות ענק בתשתיות ומעבר יחידות הטכנולוגיה של צה"ל לקריית התקשוב ולקריית המודיעין — מה שיוצר בנגב הצפוני אקו-סיסטם חסר תקדים עבור תעשייה מתקדמת, חכמה וטכנולוגית.
פתרון מקיף: ודאות, תיאום ותשתיות
יישום נכון של מהלך כזה דורש תוכנית עבודה רב-שנתית שיוצרת עבור היזם תשתית קריטית נוספת — ודאות. חברה שפותחת מטה נוסף או מרחיבה את פעילותה חייבת לדעת מתי תעלה על הקרקע, מה לוחות הזמנים של הרישוי ומתי תתחיל הבנייה. לשם כך נדרש תיאום מלא מול משרדי הממשלה, הרשויות וגורמי התכנון, וכן קיצור דרסטי של צירי התחבורה הארציים ומערכת הרכבות, כך שזמני ההגעה מלב הארץ יקוצרו באופן דרמטי. בפועל, כבר היום קיימת בנגב הצפוני פעילות תעשייתית ומאות דונמים המיועדים לתעשייה מתקדמת, מפעלי עוגן ותעשיות ביטחוניות.
אולם בניית מתחמי תעשייה וטכנולוגיה מפוארים לבדה לא תספיק אם לא נדע לתת מענה לאדם ולעובד שבקצה. המהפכה האמיתית באזורנו חייבת לכלול השקעה עמוקה בהון האנושי ובמעטפת שיקבל העובד בסביבת העבודה שלו. כבר היום ניתן לקבוע שנסיעה בתוך גוש דן אל מקום העבודה אורכת יותר זמן מאשר נסיעה מגוש דן אל אזורי הפיתוח בנגב הצפוני, בוודאי כשכביש 6 ותחנת הרכבת להבים מאפשרים ירידה ישירה אל מתחמי התעסוקה שנבנים בימים אלה. מהנדסים, חוקרות, יזמים ויזמיות שנוסעים היום מהדרום אל המרכז — וגם כאלה שיגורו ויעבדו בדרום במקום בגוש דן — יורידו את העומס מהמרכז, וגם ישפרו את איכות חייהם עם פחות זמן בדרכים, יותר מרחבים ירוקים ושפע של תרבות, חינוך, בריאות ופנאי.
בשנים הקרובות יידרש המשק הישראלי לגמישות מרחבית חסרת תקדים כדי לשמור על חוסן כלכלי וגלובלי. פיתוח מוקדים דרומיים וקרובים המשלבים תעשייה מתקדמת, חברות טכנולוגיה ומעטפת איכותית לעובדים מהווה מהלך קריטי בפיזור העומס הלאומי. שחרור פקק התחבורה והנדל"ן במרכז באמצעות תנועה מושכלת לנגב יאפשר למשק הישראלי לבסס תשתית יציבה וחדשנית לעשורים קדימה. כל זה אינו פנטזיה — ניתן לראות זאת במציאות אצל חברות מובילות שהעתיקו את מיקומן מהמרכז אל הנגב, והתוצאות העסקיות שלהן מראות שעשו את הבחירה הנכונה.
הכותב הוא יגל דויטש, מנכ"ל פארק עידן הנגב המשותף לרהט, מועצה אזורית בני שמעון ולהבים. הדברים הם עמדת הכותב ואינם עמדת המערכת.
