ההכחשה שמסגירה את הפחד
"כלכלת איראן לא תקרוס בשבועות הקרובים"
אמר שר הכלכלה בממשלת פזשכיאן, בדיווח ערוץ "איראן אינטרנשיונל"
בדבריו דחה השר תחזיות שהסתובבו ברשתות ובחוגי כלכלנים, ולפיהן המערכת עלולה להתמוטט בתוך שבועיים או חודש. כששר כלכלה מרגיש צורך להתייחס במפורש לתרחיש של קריסה בתוך שבועות, זה סימן לכך שהשיח הציבורי כבר עבר את שלב התלונה על יוקר המחיה והגיע לשלב החרדה הקיומית.
באותו בוקר הצטרף לוויכוח חבר המג'לס פרידון המתי, שדרש מגופי הממשלה לקצץ בהוצאותיהם "כשתקציבי משקי הבית מצטמקים תחת הלחץ הכלכלי", והוסיף כי חלק מהרשויות הוציאו כסף ביד רחבה ו"יש לתבוע דין וחשבון מהבכירים על המצוקה שנגרמה לציבור". הטון של המתי, חבר פרלמנט מכהן, מעיד על כך שגם בתוך המערכת מחפשים כבר אשמים.
המספרים הרשמיים: 73.6%, 89.8%, 118%
הנתון שהצית את הדיון פורסם בימים האחרונים. לפי מרכז הסטטיסטיקה של איראן, האינפלציה השנתית בחודש שהריוור, שהסתיים ב-22 בספטמבר, הגיעה ל-73.6%. אבל המספר החמור יותר הוא האינפלציה הנקודתית, כלומר ההשוואה למחירים של אותו חודש בשנה שעברה: 89.8%. במילים פשוטות, משפחה איראנית שילמה בספטמבר כמעט כפליים על אותו סל מוצרים ששילמה בספטמבר 2025. אתרי חדשות כלכליים בפרסית הדגישו כי שמן בישול, ביצים ואורז הובילו את עליות המחירים בסל המזון, מוצרי היסוד של המטבח האיראני.
הבנק המרכזי של איראן, שמפרסם מדד משלו, הציג תמונה מעט שונה אך לא פחות קודרת: אינפלציה נקודתית של 83.8% ואינפלציה שנתית של 68.4%. הפירוט שלו מטריד עוד יותר: אינפלציית המוצרים הגיעה ל-118.1%, לעומת 50.9% בשירותים. הפער הזה מלמד שהמכה החזקה ביותר נוחתת דווקא על מה שאי אפשר לוותר עליו: מזון, תרופות ומוצרי צריכה בסיסיים. ארגוני האופוזיציה בגלות מיהרו לצטט את הנתונים בערבית ובפרסית, ולסכם שאזרחי איראן "נאלצו לשלם בממוצע 83.8% יותר" על אותו סל לעומת שנה קודם.
כדי להבין את עוצמת המשבר, צריך לזכור מאיפה איראן הגיעה. ב-2016, בשנה שאחרי הסכם הגרעין, האינפלציה ירדה לרמה חד-ספרתית. עשור לאחר מכן, היא נושקת ל-90%. ביוני דיווח אתר אל-ג'זירה כי הבנק המרכזי רשם בשלב מסוים אינפלציה של 77.2%, הגבוהה ביותר מאז 1942, השנה שבה איראן הייתה תחת כיבוש בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
כלכלה מתכווצת, כסף שמודפס
האינפלציה איננה מגיעה לבד. ב-21 בספטמבר פרסם מרכז הסטטיסטיקה, כפי שדווח ב"אל-ערבי אל-ג'דיד" ובאתרים מצריים, כי התוצר המקומי הגולמי של איראן התכווץ ב-10.1% ברבעון הראשון של השנה האיראנית הנוכחית, כולל מגזר הנפט. גם בלי הנפט מדובר בהתכווצות של 4.6%. ענף התעשייה והכרייה צנח ב-14.7%, ענף השירותים ירד ב-4.8%, ורק החקלאות הצליחה לרשום צמיחה צנועה של 2.3%.
זה השילוב שכלכלנים מכנים "סטגפלציה": כלכלה שמייצרת פחות, ומחירים שעולים מהר יותר. ומה מזין את האש? לפי נתונים שפורסמו בקיץ ודווחו באתר "אל-קודס", הנזילות במשק האיראני צמחה ב-53.3% בתוך שנה, והבסיס הכספי, הכסף שהבנק המרכזי מייצר ישירות, זינק ב-61.5%. אלה שיעורים שלא נראו מאז ראשית שנות השבעים. בתוך שבע שנים גדלה הנזילות פי שבעה בקירוב. המשמעות בשטח מוכרת לכל איראני: מי שיש לו כסף ממהר להמיר אותו לזהב, לדולרים או לנדל"ן, ומאיץ עוד יותר את שחיקת הריאל.
הריאל: מ-2 מיליון ל-2.4 מיליון בתוך שבועות
באוגוסט חצה הדולר בשוק החופשי לראשונה את רף שני מיליון הריאל. בסוף ספטמבר הוא כבר עמד על כ-2.3 מיליון, ובימים האחרונים דווח על שער של יותר מ-240 אלף טומאן, כלומר 2.4 מיליון ריאל. כל סבב של שמועות על המגעים מול וושינגטון, כל ידיעה על עיכוב בתשובה האמריקנית או על הקשחת עמדות, מתורגם כמעט מיד ללוחות השערים בשדרת פרדוסי בטהרן, לב שוק המט"ח הלא-רשמי.
עבור המשטר, הריאל הוא מדד אמון בזמן אמת. כשהממשלה משדרת שהמשא ומתן מתקדם, השער נרגע מעט. כשהדיבורים נתקעים, הוא בורח. התוצאה היא שהמדיניות הכלכלית של טהרן הפכה לשבויה של הדיפלומטיה, ולהפך: הלחץ מהרחוב מצמצם את מרחב התמרון של צוות המשא ומתן.
איך המשטר שרד עד כה, ולמה זה לא מספיק
אחרי המלחמה הקשה של 2026 היו לא מעט פרשנים שהעריכו כי הכלכלה האיראנית לא תחזיק מעמד. בתחקיר שפרסם ביוני העריך אתר אל-ג'זירה את נזקי המלחמה בכ-270 מיליארד דולר, היקף השווה ל-57% מהתוצר של איראן ב-2024. כמעט מיליון משרות נמחקו משוק העבודה, וקרן המטבע הבינלאומית חזתה התכווצות של 6.1% השנה. ובכל זאת, איראן לא קרסה.
הסיבות, לפי אותו ניתוח, מוכרות: ניסיון רב שנים בניהול כלכלה תחת סנקציות; "צי הצללים" של מכליות שממשיך לשנע נפט לסין; איסור על ייצוא מוצרי יסוד כדי לשמור על היצע מקומי; הקצאת מטבע חוץ מועדפת ליבוא מזון ותרופות; ופתיחת נתיבי סחר יבשתיים דרך פקיסטן, אפגניסטן וסין, לצד שימוש בנמלי הים הכספי לסחר עם רוסיה. כל זה הוא המימוש המעשי של דוקטרינת "כלכלת ההתנגדות" שהמנהיגות העליונה מטיפה לה מאז 2013.
אבל הישרדות איננה יציבות. הכלי המרכזי שנותר בידי הממשלה כדי לממן את הגירעון, לשלם משכורות ולשקם תשתיות הוא הדפסת כסף, והדפסת כסף היא בדיוק מה שמזין את האינפלציה. גם התקווה להזרמת כספים מוקפאים במסגרת הסדר עם וושינגטון אינה בהכרח הפתרון. הכלכלן האיראני אלברט בגזיאן הזהיר בראיון לאל-ג'זירה כי המחשבה שהזרמה של 12 או 24 מיליארד דולר תציל את הכלכלה היא "חשיבה שגויה", והזכיר שבעבר סכומים גדולים יותר "התבזבזו" בשל תכנון כושל.
החשבון הפוליטי: מי ישלם?
המשבר הכלכלי חושף קו שבר שהולך ומעמיק בתוך הממסד. הממשלה של פזשכיאן מבקשת לשדר רוגע ולהשאיר דלת פתוחה לפשרה עם ארצות הברית, משום שרק הסרת סנקציות יכולה להביא מטבע חוץ במהירות. מנגד, הגורמים השמרניים במג'לס ובמחנה של משמרות המהפכה מציגים כל ויתור כחולשה. קריאתו של המתי לקצץ בהוצאות הממשלה ולתבוע דין וחשבון מבכירים היא גם תזכורת: במערכת האיראנית שר כלכלה כבר הודח בהצבעת אי-אמון במג'לס בשנה שעברה על רקע קריסת הריאל, וכל אחד מהשחקנים יודע שהאשמה תחפש כתובת.
ומעל הכול מרחפת שאלת הרחוב. איראן מכירה היטב את הדינמיקה שבה העלאת מחיר דלק או לחם הופכת בתוך לילה להפגנות ארציות, כפי שקרה בדצמבר 2017 ובנובמבר 2019. אינפלציה נקודתית של כמעט 90%, אבטלה גואה ופער שהולך ומתרחב בין שכר המינימום לעלות המחיה הם בדיוק חומרי הבערה של גל כזה. בתמונה שפרסמה "איראן אינטרנשיונל" נראית אישה באספהאן בודקת קבלה על ציוד לבית הספר לקראת פתיחת שנת הלימודים. רגע יומיומי, כמעט שולי, אבל זה בדיוק המקום שבו הכלכלה פוגשת את הפוליטיקה.
שורה תחתונה
ההכחשה של שר הכלכלה נכונה כנראה במובן הצר: כלכלות לא קורסות ביום אחד, ואיראן הוכיחה פעם אחר פעם יכולת לספוג מכות שהיו מפילות מדינות אחרות. אבל השאלה האמיתית איננה אם הכלכלה תקרוס בשבועיים הקרובים, אלא כמה זמן עוד יכול המשטר לשלם את מחיר העמידה בעזרת המכונה להדפסת כסף, לפני שהחשבון יוגש ברחוב. כשהמשא ומתן עם וושינגטון תקוע סביב השאלה "מי זז ראשון", הקופה בטהרן מתרוקנת, והשעון של הריאל ממשיך לתקתק.
