אזכיר, בפסק הדין בעניין מור (4447/07) קבע בית המשפט העליון כי בהיעדר חקיקה מפורשת, אין זה מסמכותו של בית המשפט להורות על חשיפת פרטי גולש אנונימי באינטרנט. בין השאר נסמכת דעת הרוב בפסק הדין, על חשיבותה של הזכות לאנונימיות עד כדי הכרה בה כזכות חוקתית, כמי שנשענת על חופש הביטוי מחד ותומכת במימושו מאידך. בכך, הלכה למעשה, חסם בית המשפט העליון את הדרך לזהות מי שמועלות כנגדו טענות לשון הרע, הפרת זכויות קניין רוחני או אחרות, במסגרת האינטרנט, ולהיפרע ממנו; (ראה מאמרי הקודם בנושא אנונימיות ברשת )
במסגרת פסק הדין האמור, כבאמרת אגב בדעת המיעוט, ציין כבוד השופט א' רובינשטיין, את האפשרות להטיל אחריות על מפעילי אתרי האינטרנט בגין תכנים שהועלו לאתר על ידי צדדים שלישיים, ובלשונו: " ברי כי אין לראות באתרים המאפשרים לגולשים להעלות תכנים משלהם כאילו היו צד שלישי נייטרלי; משל היו עוברי אורח שבמקרה היו עדים למעשה עוולה. בניגוד לספקיות אינטרנט בהן ניתן לראות "צינור" המקשר בין הגולשים לרשת האינטרנט, וככזה כסוי עיניים לתנועה המתנהלת בו - לאתרי אינטרנט אחריות על התכנים המצויים בהם; לרבות - במקרים המתאימים - לתכנים שהעלו צדדים שלישיים... סוגיית אחריותם... מורכבת מאד, בית משפט זה טרם אמר את דברו לגביה... ברם הפסיקה הישראלית (שוב, בערכאות הדיוניות) הכירה באחריות... ".
רק במקרים חריגים ידון בית המשפט העליון בגלגול שלישי בבקשת ערעור על הליך שראשיתו בבית המשפט לתביעות קטנות. אולם, ימים ספורים בלבד לאחר פרסום פסק הדין בעניין מור, בחר כבוד השופט א' רובינשטיין לדון בבקשת רשות הערעור בענין דוביצקי בקשר עם גובה הפיצוי שהוטל על מפעיל אתר היכרויות באינטרנט על פי פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות (מפי כבוד הש' בני שגיא).
בית המשפט לתביעות קטנות הכיר באחריותו של מפעיל אתר היכרויות לדברי בלע של צד שלישי אנונימי כלפי התובע, אשר בצירוף לתמונתו הוצג כ"מחפש קטינות להיכרות משעשעת" או "מציע שירותי מין לנשים תמורת תשלום". בפסיקתו, קבע בית המשפט לתביעות קטנות כי הדיון הספציפי אינו מערב שאלה של חופש הביטוי כלל, וכי האינטרס בהמשך קיומם של אתרי היכרויות בפלטפורמה אינטרנטית זמינה, אנונימית וקלה לשימוש (על אף הצורך החברתי עליו הם עונים ובהתחשב באינטרס העסקי-כלכלי של מפעיליהם) נדחה מפני שיקולי השמירה על שמו הטוב של אדם. מכיוון שכך, ומשלא נקט מפעיל אתר ההיכרויות אמצעי סינון כלשהו שימנע פגיעה צפויה בשמו הטוב של צד שלישי, נמצא מפעיל אתר ההיכרויות אחראי בנזיקין. הפיצוי נקבע על סך של 400 ₪ והוגדל בערעור בבית המשפט המחוזי לסך של 2,500 ₪. המעוול העיקרי באותו מקרה, יש לציין, נותר אנונימי, ככל הנראה בשל קשיים טכנולוגיים לאתרו.
בשלב הערעור בבית המשפט העליון לא היתה עוד מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריות מפעיל אתר ההיכרויות, ולפיכך נמנע בית המשפט העליון מלדון בשאלה זו. ממילא, לא נפרשה בפסק הדין משנתו של בית המשפט העליון בשאלת האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם בתחומי המרחב האינטרנטי, לאורה תוכרע שאלת האחריות כאמור.
כבוד הש' רובינשטיין, דומה, ביקש להצר על הפסיקה בענין מור והקושי שהציבה בפני חשיפת מעוולים לכאורה, ולחזק את אימרת האגב לעניין אפשרות הטלת האחריות על מפעילי אתר האינטרנט: "אכן, תוצאתו של פסק הדין בענין רמי מור (שלצערי נותרתי בו במיעוט) חוסמת כאמור במידה רבה מאוד את האפשרות לחשוף את זהותו של מפרסם ההודעה הכוזבת – שהוא כמובן המעוול העיקרי בסיטואציה... אך אין בכך כדי לפטור את מפעיל האתר מאחריותו". דבריו של הש' רובינשטיין, יש לומר, חורגים מעבר לנושא הדיון, ומתייחסים גם לאחריותם של מפעילי אתרי אינטרנט באופן כללי.
בנוסף, בדונו בשאלת הפיצוי החמיר הש' רובינשטיין עם בעליו של אתר ההיכרויות בנסיבות העניין והכפיל את גובה הפיצוי, משיקולים של מדיניות משפטית והרתעה יעילה, וזאת - על מנת "לגרום למפעילי אתרים לשקול את עלותה של התנהלות זהירה אל מול הנזק האמיתי והכולל הנגרם בעטיים", ולנקוט באותם אמצעי זהירות מתחייבים, כגון סינון אפשרי של תכנים המועלים על ידי צדדים שלישיים.
שאלת אחריותם של מפעילי אתרי אינטרנט נדונה כאמור בערכאות הנמוכות, במספר פסקי דין בעבר, תחת כנפיה של עוולת הרשלנות הכללית. אם כי הפסיקה אינה קוהרנטית, דומה כי בית המשפט בערכאות דלמטה הכיר (אם בכלל) באחריות נזיקית של מפעילי אתרי האינטרנט לפגיעה בשמו הטוב של אדם על ידי גולשים, במשורה בלבד. כך למשל, בפס"ד 7830/00 קבע כבוד השופט אמיר, מבחן משולש ומחמיר, של ידיעה בפועל, של ודאות הפגיעה ושל אפשרות מניעתה; אשר רק בהתקיים כל תנאיו תוכר אחריות בנזיקין.
שאלת אחריותו של מפעיל אתר אינטרנט נכללה גם בהצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008, הצעת חוק שככל הנראה נזנחה בינתיים, ועל פיה הוכרה אחריות אתר האינטרנט, אלא אם כן נתקיימו כל התנאים שלהלן: (1) מפעיל האתר לא ידע כי המדובר בתוכן מעוול בעת העלאתו לאתר; (2) מפעיל האתר לא פעל מטעם הספק; ו – (3) מפעיל האתר פעל בהליך של הודעה והסרה כמפורט בהצעת החוק.
באמרת אגב יצויין עוד, כי השלכה נוספת של פסק דין מור היא בהגשתה, ביום 21.6.10, של הצעת חוק פרטית על ידי ח"כ זבולון אורלב, שעניינה חשיפת פרטי מעוול אנונימי, אשר שואפת הן להסדיר את סדרי הדין לצורך הדיון בבקשת החשיפה והן את העקרונות אשר ינחו את בית המשפט בפסיקתו. גם להמשך הטיפול בסוגיה זו תהא, יש להניח, השלכה על הסדרת אחריותם של מפעילי אתרי האינטרנט עצמם.
כל אלה משאירים תלויה ועומדת את סוגיית האיזון הראוי בין חופש הביטוי (ובמסגרתו - האנונימיות ברשת) מחד, לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם מאידך, אשר ראוי שתעמוד הן בבסיס ההחלטה בדבר חשיפת פרטיו של מעוול לכאורה אנונימי והן בבסיס ההחלטה בדבר אחריות מפעיל אתר האינטרנט. הרחבת האחריות על מפעילי אתרים יש בה כדי לחזק את ההגנה על שמו הטוב של אדם, תוך העדפתה על פני ההגנה על חופש הביטוי בשניים: ראשית, הטלת אחריות רחבה על מפעילי אתרי אינטרנט עלולה להביא לצנזורה וסינון יתר על ידי מפעילי האתרים; ושנית, הטלת אחריות כאמור יש בה משום נתיב שיעקוף את פסיקת הרוב בפסק הדין מור ויתמרץ מפעילי אתרים לזהות גולשים המעלים תוכן לאתר על מנת לשמור על זכותם לשיפוי כנגד גולשים מעוולים.
בעת הזו, וכל עוד לא נאמרה המילה האחרונה, דומה כי יש בפסיקתו של כבוד השופט א' רובינשטיין לפחות משום תמרור אזהרה למפעילי האתרים השונים בכל הקשור לתכנים המופיעים באתר.
הכותבת היא עו"ד שירלי דהן, שותפה במשרד עורכי הדין אפשטיין, חומסקי, אוסנת ושות'
