אחרי הקמת המדינה התגלה אלוהים לדויד בן-גוריון ואמר לו: "היטבת עם עמי. הבע משאלה ואמלא אחריה." "אני מבקש שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, ותכלול את כל ארץ-ישראל," השיב בן-גוריון. "זה יותר מדי אפילו בשבילי!" קרא אלוהים, "אבל אתן לך שניים מהשלושה. אתה יכול לבחור בין ישראל יהודית ודמוקרטית, אבל רק בחלק מארץ-ישראל. או שתבחר במדינה דמוקרטית בכל הארץ, שלא תהיה יהודית. או שתבחר בישראל יהודית בכל הארץ, שלא תהיה דמוקרטית." מאז לא שינה הקדוש-ברוך-הוא את דעתו.
לא קל להיות ערבי בישראל. לא קל להיות אישה בחברה הערבית. לא קל להיות ערבי בפוליטיקה הישראלית. ואפילו עוד פחות קל להיות אישה ערביה בכנסת. חנין זועבי היא כל אלה ביחד. אולי זוהי הסיבה לחיוך הנצחי שלה – חיוכו של אישה שהצליחה, למרות הכול. החיוך הזה יכול להיות מרגיז. מרגיז ופרובוקטיבי. בימים האלה נחלה זועבי הישג ששום אישה ערביה בישראל עד כה לא יכלה אף לחלום עליו: כל הארץ מדברת עליה. לא במשך שעה, לא במשך יום, אלא במשך שבועות. רוב היהודים שונאים אותה בלב ובנפש. החיוך של זועבי שופע תחושת-ניצחון.
ישראל כבר התרגלה לאופן השלילי ומוטה בוא היא מוצגת בתקשורת הבינלאומית. אפילו גל הפליטים באירופה, הפיגועים והתקיפות האחרונות ביבשת, לא הועילו אף הן כדי לשנות את הפרדיגמה המושרשת לגבי ישראל, זו המציגה אותה שוב ושוב לאורך שנים כצד תוקפני ואלים.
חשש לאפלייה ביישומו של "חוק המישוש": "חוק המישוש" שהתקבל באחרונה בכנסת יוצר חשש שהמשטרה עלולה ליישמו באופן מפלה
אז יש לנו אנטישמי נוסף. מזל טוב! שמו באן קי-מון, והוא מזכ"ל האו"ם. למעשה הוא בעל התפקיד הבינלאומי הבכיר ביותר, מעין ראש-הממשלה של העולם. הוא העז ברוב חוצפתו למתוח ביקורת על ממשלת ישראל, וגם על הרשות הפלסטינית, בטענה שהן מחבלות בתהליך השלום ומונעות בכך את בוא השלום.
העיירה האמלין בגרמניה (לא הרחק ממקום הולדתי) סבלה ממכה קשה של עכברושים. בייאושם פנו האזרחים ללוכד-עכברים והבטיחו לו אלף מטבעות-זהב אם ישחרר אותם מהמכה.
ישראל היא, כידוע, ''מדינה יהודית ודמוקרטית''. זוהי הגדרתה הרשמית. ובכן... אשר ל''יהודית'', זהו סוג חדש של יהדות, מין מוטציה. במשך אלפיים שנה, היהודים היו ידועים בעולם כבני-אדם נבונים, פיקחים, שוחרי-שלום, אנושיים, מתקדמים, ליברליים, אפילו סוציאליסטים.
