דעות

לפתע נזכרתי איפה ראיתי את זה לפני כן. אותו מבנה הפנים. אותו סנטר שנדחף קדימה, כדי ליצור רושם של כוח ונחישות. אותה צורת הדיבור. משפט בודד אחד ואחריו הפסקה, כדי לאפשר להמון לצרוח לאות הסכמה. אותו שילוב של מפלצת ומוקיון. כן. ללא ספק. ראיתי את זה בילדותי, ביומני קולנוע.

אז האם חיזבאללה הוא ארגון-טרור? מובן שלא. אז מדוע החליטה הליגה הערבית שהוא כן? מפני שרוב חברות הליגה שייכות לאסלאם הסוני, ואילו חיזבאללה הוא ארגון שיעי, התומך באיראן השיעית ובבשאר אל-אסד העלאווי, הכמעט-שיעי. אז האם צדקו המפלגות הערביות בישראל, כאשר הן גינו את הכרזת הליגה? צדקו? כן. נהגו בחוכמה? לא.

הכלבה של נתניהו מחפשת מנהיג

הצילו! אני נכנס לתוך שדה-מוקשים! אין לי ברירה. לשדה-המוקשים הזה יש שם: BDS. חרם, ביטול השקעות, עיצומים. לעיתים קרובות שואלים אותי מה יחסי לתנועה הבינלאומית הזאת, שהוקמה על-ידי פעילים פלסטיניים והמתפשטת בעולם כמו שריפת יער. נדמה לי שממשלת ישראל מתייחסת עכשיו לתנועה זו כאל איום מדרגה ראשונה – יותר מאשר לדאעש או לאיראן. שדה-הקרב העיקרי הוא העולם האקדמי. התומכים הקנאים של BDS מנהלים ויכוחים חריפים ומרים עם התומכים של ישראל, שהם לא פחות קנאים. שני הצדדים משתמשים במתווכחים מנוסים, בטכסיסי-תעמולה, בטענות-שווא ובשקרים ממש. זהו ויכוח מכוער, והוא הופך למכוער עוד יותר. לפני שאבטא את עמדתי בנדון, אני רוצה לנקות ולדייק את השיח. על מה הוויכוח?

הטראמפ האחרון: איכר בא בפעם הראשונה לעיר הגדולה, מבקר בגן-החיות ועומד במשך שעות לפני כלוב הקנגורו. "אין חיה כזאת!" הוא ממלמל לעצמו. אני צריך להודות שהייתה לי הרגשה זהה כשראיתי בפעם הראשונה את דונלד טראמפ בטלוויזיה וכששמעתי שהוא מועמד לתפקיד נשיא ארצות-הברית. "לא יכול להיות," אמרתי לעצמי. "זו בטח בדיחה!". אמנם, האמריקאים מסוגלים להרבה דברים. מפעם לפעם הם לוקים בהתקף של שיגעון קולקטיבי. ג'ו מקארתי למשל. אבל לא עד כדי כך. זה יותר מדי!

אסור להתייחד אפילו עם חיילת הנושאת על גופה נשק: צה"ל חייב להקפיד הקפדת יתר על הפרדה בין חיילים וחיילות. לו הקצין שומר המצוות, תא"ל אופק בוכריס, היה מקפיד על איסור ייחוד, היה נמנע מהתסבוכת אליה נפל.