תקופה קשה עוברת עלינו. ארבעים ושלוש נשמות צעירות וטהורות שנקלעו לאחד האסונות הכבדים שפקדו אותנו. משפחות כואבות, יתומים, אלמנות ואלמנים, כל אלה משלמים את המחיר הנורא של רשלנות וחוסר מעש במשך שנים, של זלזול והעדר נחישות מנהיגות וחזון
בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית - הגזענית וההרסנית. שוב, לבושתנו הרבה, אנשי הדת מוכיחים לנו את הסכנה הגדולה בריבונות יהודית, אף שזו ריבונות יהודית דמוקרטית
בשבועות הקרובים כל העיתונים יכתבו על האסון בכרמל. ללא ספק, מדובר באחד האסונות הכבדים והכואבים שידענו. שילוב שטני של אירוע עם עשרות הרוגים, מרביתם צעירים, נזקים משמעותיים לאוצרות הטבע שייקח עשרות שנים לחדש אותם ונזקי רכוש
התעוררתי לבוקר יום שני. האש שככה. העשן התפוגג. מדורת הכרמל כמעט כבתה, ואתה כבה כמעט כל הכרמל. מסביב הכל חשוך. חושך בלב וחושך בעיניים. גם השמיים קדרו. זעיר פה זעיר שם הם הזילו דמעה. "דמעת התנין". אני לא מאמין לשמיים שנזכרים להזיל דמעה חמישה ימים אחרי. לו היו מקדימים בחמישה ימים, הם היו חוסכים מאתנו דמעות רבות. והרבה בושה
צריך להפסיק את מסע הצביעות בנושא מכתב הרבנים. במרחק אופניים מלשכת רוה"מ, מביהמ"ש העליון, ומאולפני רשות השידור- נמצאים משרדי הרשות הפלשתינית, שם אסור עפ"י חוק למכור בית או קרקע ליהודים, כשהעונש הוא מוות
שריפת הענק שפרצה בכרמל משקפת כשל גדול בנושא ההתמודדות עם הקצאת תקציב המדינה. מסביב נשמעים קולות רבים הן מצד הציבור והן מצד הנהגת המדינה להפקת לקחים ולהקצאת משאבים נוספים לנציבות הכבאות. איך ממנפים את המשבר לצמיחה אפשרית?
יש ברי מזל שגורלם באמת שפר עליהם. קחו למשל את ניצב אורי בר לב. לכל הדעות, בחור ממש אוצר: יפה, מוכשר, מצליח. וכמו שאומרים אצלנו, "מלח הארץ". הנה לא הספיק לשוב מחופשה ממושכת (בסדר בסדר, "השתלמות"), וכבר הוא מודיע בקול תרועה שהוא יוצא לעוד שישה חודשי חופשה, וזאת לא לפני שהוא טורק את הדלת ומצהיר שהוא "משעה את עצמו ומסיר מועמדותו לתפקיד מפכ"ל". במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי: "חבל!! למה הוא עושה לנו את זה?", אלא שבמחשבה שנייה הבנתי שאורי, "ילד שלי מוצלח", הוא לא רק מוצלח, הוא גם לא פרייר. הוא לא ייתן למישהו את התענוג להשעות אותו ולהסיר את מועמדותו לתפקיד הרם. הוא יעשה את זה לבד ויצא "חופשה". המילה "חופשה" היא מילה נחמדה מאשר "השעיה"
