איך מפריע?
נקח, לדוגמה, את אוסטרליה. היא הוקמה על-ידי מתנחלים בריטיים כמושבה של בריטניה. האוסטרלים היו קשורים לבריטניה בליבם ובנפשם. במלחמת-העולם השנייה הם באו אלינו, בדרכם להילחם למען בריטניה באפריקה הצפונית. (מאוד אהבנו אותם.)
אבל אוסטרליה אינה בריטניה. מיקום אחר, אקלים אחר, גיאוגרפיה אחרת, המכתיבה אופציות מדיניות שונות.
אם נתייחס אל יהדות העולם כאל משהו הדומה לארץ-אם, כפי שהייתה בריטניה לאוסטרליה, היה צורך לנתק את חבל הטבור בשעת הלידה. אומה חדשה. מיקום חדש. סביבה אחרת. אופציות חדשות. אבל זה לא קרה. ישראל היא מדינה "ציונית". כך מאמין הרוב הגדול של אזרחיה ומנהיגיה. לא להיות ציוני פירושו להיות כופר, כמעט בוגד.
אבל מה פירושה של "ציונות" בעיני הישראלים? פטריוטיזם? לאומיות? סולידריות עם היהודים ברחבי העולם? או הרבה יותר מזה: הרעיון שישראל אינה שייכת למעשה לאזרחיה, אלא לכל היהודים בעולם?
לתפיסות-יסוד אלה, הקיימות בהכרה או מתחת לסף ההכרה, יש תוצאות מרחיקות-לכת.
מבחינה רשמית ומשפטית, ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". האם פירוש הדבר שאזרחים לא-יהודים – הערבים, למשל - אינם שייכים למעשה, אלא רק נסבלים במדינה המעניקה להם זכויות לא ממש שוות? האם פירוש הדבר שישראל היא למעשה אומה מערבית, שנשתלה במזרח התיכון? (מונח גיאוגרפי מערבי כשלעצמו.)
בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית, כתב בספרו "מדינת היהודים" שבארץ-ישראל נתנדב לשמש כבסיס קדמי של אירופה כנגד הברבריות. לאילו ברברים בדיוק הוא התכוון?
110 שנים מאוחר יותר השתמש ראש ממשלת-ישראל, אהוד ברק, במלים צבעוניות עוד יותר ודיבר על "וילה בג'ונגל". ושוב, קל לנחש מי הן החיות הרעות בג'ונגל שהוא חשב עליהן.
מאז ההגירה ההמונית של יהודי המזרח לישראל (וגם לצרפת, לאמריקה ולארצות אחרות) בראשית שנות ה-50, נותרו בארצות המזרח רק קהילות יהודיות קטנטנות ומדולדלות. יהדות העולם מרוכזת – או מפוזרת – במערב, ובייחוד בארצות-הברית.
הקשר היהודי-ישראלי חשוב לישראל מאוד-מאוד. השליטה של יהודי ארצות-הברית בזירה הפוליטית האמריקאית היא המבטיחה לממשלת-ישראל חסינות דיפלומטית בכל מעשיה, יהיו אשר יהיו, ולא חשוב מיהו נשיא ארצות-הברית. הסיוע המדיני, הכלכלי והצבאי מובטח לישראל.
(אילו היו מחר כל יהודי ארצות-הברית נתקפים בהתקף משיחי ועולים לישראל, זה היה אסון בל-ישוער ל"מדינה היהודית".)
מצד שני, הקשר היהודי-ישראלי אכן הופך את ישראל ל"בסיס קדמי" של המערב, כפי שחזה הרצל. כך מובטח שהמדינה היהודית תחיה לנצח על חרבה, במלחמה על שכניה.
"השלום עם הערבים" הוא נושא לוויכוחים אינסופיים אצלנו. זהו קו-ההפרדה בין "שמאל" ו"ימין".
האמונה השלטת היא: "השלום נהדר. כולנו רוצים בשלום. למרבה הצער, השלום אינו אפשרי. הערבים לא יקבלו לעולם את המדינה היהודית בקרבם. לא עכשיו, לא אי-פעם."
בנימין נתניהו התבסס על אמונה זו, כאשר ניסח את התנאים שלו לשלום: "הערבים צריכים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".
זה קישקוש. מובן מאליו שהערבים צריכים להכיר במדינת-ישראל. ואכן, ערב חתימת הסכם-אוסלו עשה זאת יאסר ערפאת באופן רשמי, בשם העם הפלסטיני. אך הגדרת האופי של מדינת-ישראל ושל המשטר השולט בה היא אך ורק עניינם של אזרחי-ישראל עצמם.
אנחנו לא מכירים בסין כמדינה קומוניסטית. אנחנו לא מכירים בארצות-הברית כמדינה קפיטליסטית – ובעבר לא הכרנו בה כמדינה לבנה ופרוטסטנטית. אנחנו לא מכירים בשוודיה כמדינה שוודית. העניין כולו מגוחך. אך איש בישראל ובעולם אינו מעז להגיד לנתניהו להיכנס למיטה עד שהשפעת הסם תחלוף.
בנקודה אחת נוגע נתניהו בעניין בסיסי. שלום בין ישראל ופלסטין – וכמוהו השלום בין ישראל וכל העולם הערבי והמוסלמי – אכן מחייב שינוי נפשי בסיסי, גם בישראל וגם בפלסטין. אין די בדפי-נייר.
ערב מלחמת תש"ח, המלחמה שבה נולדה מדינת-ישראל, פרסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השני". היא נפתחה המלים הבאות:
"כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה ביו שתי דרכים:
"הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע הלבן, דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה, כפי שעשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.
"הדרך השנייה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו..."
שנה לאחר מכן, קרוב לסוף המלחמה, נפצעתי קשה. במשך ימים רבים שכבתי בבית-החולים מבלי לישון או לאכול. היה לי שפע של זמן לחשוב ולהסיק מסקנות מחוויותי כחייל קרבי. הגעתי למסקנה שקיים עם ערבי פלסטיני, שהעם הזה זקוק למדינה משלו, ושלעולם לא יהיה שלום בינם לבינינו אלא אם כן תקום מדינה פלסטינית ליד המדינה החדשה שלנו.
כך התחיל רעיון "שתי המדינות", שעליו מדובר היום. בשנים שלאחר מכן נדחה הרעיון הזה על-ידי כולם – על-ידי הערבים, ארצות-הברית וברית-המועצות. וכמובן על-ידי כל הממשלות הישראליות בזו אחר זו. גולדה מאיר אמרה, כזכור, "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!"
כיום הפך "פיתרון שתי-המדינות" לקונסנזוס עולמי. רוב הישראלים מקבלים אותו, אבל רק בתיאוריה. אפילו נתניהו מתיימר, מדי פעם, לקבל אותו. מה המניעים שלהם?
רבים מהחסידים החדשים מקבלים את הפיתרון הזה כדרך ל"היפרדות". כפי שאמר אהוד ברק, איש הווילה-בג'ונגל, "הם יהיו שם ואנחנו נהיה פה".
זה לא מספיק.
אחדים מחסידי הפיתרון תומכים בו מפני שהם חוששים – בצדק – שאחרת תהפוך מדינת-ישראל למדינת-ישמעאל, מדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי. כבר כיום יש רוב ערבי בשטח שבין הים התיכון ונהר הירדן. מי שחפצים ב"מדינה יהודית" נמשכים לפיתרון שתי-המדינות, אבל בגלל סיבות לא-נכונות.
הנימוק העיקרי נגד מחשבות מסוג זה הוא שאחרי סכסוך היסטורי, הנמשך כבר כמעט 140 שנים, לא די בגישה הזאת כדי להשיג שלום. אי-אפשר להשיג שלום היסטורי במנטליות של מלחמה וסכסוך.
כשהייתי בבית-החולים וחשבתי לראשונה על הפיתרון הזה, המלחמה עדיין השתוללה במלוא עוזה. אבל לא חשבתי אז על "הפרדה". חשבתי על פיוס בין שני עמים אחרי סכסוך ארוך, שני עמים החיים זה לצד זה, כל אחד תחת דגלו, בלי חומה ביניהם. חשבתי על גבול פתוח, תנועה חופשית של בני-אדם וסחורות.
הארץ הזאת – ארץ-ישראל או פלסטין – קטנה מאוד. אם לא יהיה פיוס, החיים בשתי מדינות עוינות יהיו סיוט. לכן יש צורך חיוני בהתחברות חופשית, משהו כמו פדרציה או קונפדרציה. כדי ליצור חיבור-מרצון כזה דרוש שינוי עמוק בתודעת שני העמים.
לא סתם שלום שלילי, מצב של חוסר מלחמה, "שלום קר" טעון של איבה הדדית, אלא יש ליצור מצב של "שלום חם", שלום חיובי, אמיתי, כשכל אחד מהצדדים מבין את השאיפות היסודיות של הצד האחר, את הנרטיב ההיסטורי שלו, את תקוותיו ואת חששותיו.
האם זה אפשרי?
זה קרה לא מזמן בין גרמניה וצרפת, אחרי מאות שנים של מלחמות מתמידות, ובהן שתי מלחמות-עולם נוראות.
כן, זה יכול לקרות כאן!
הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
