אליהם מצטרפים גם חברי הקואליציה שמביטים מנגד ושותקים. כל אלו משחקים כבנדנדה בגורלם של עובדי הרשות ועובדי התאגיד, פעם עתידם של אלו מובטח ופעם הוא מרוסק. האם נבחרי הציבור מבינים שמדובר לא במספרים, אלא באנשים? שצריכים לשלם משכנתא או שכ"ד, צריכים לשלוח את הילדים לגן, צריכים לשלם על תרופות?
יו"ר ההסתדרות יודע על התכנית כבר שלוש שנים. מה הוא עשה עבורם? פתאום אחרי שלוש שנים נזכרת ההסתדרות לאיים בשביתה? ובאופן מפליא יום לפני מימוש האיום מגיעה לסיכום מעליב עם משרד האוצר שנותן עתיד רק ל-50 מתוך כ-400 עובדים?
יו"ר ההסתדרות מרוויח, שר האוצר מרוויח, רה"מ מרוויח מכך שהפוקוס לשם שינוי אינו עליו, ומה עם רווחת העובדים?
עובדי רשות השידור שבבחירות האחרונות קראו להם חמאסניקים ואויבי העם, פתאום אתמול אומרים לנו – תנו עוד שבועיים, אולי יהיה פיתרון. בשביל תקווה אדם מוכן ללכת שולל אחרי הבטחות שווא כשהוא יודע שמי שעומד מולו משקר. הדבר המדהים בתקווה הוא שעבור הסיכוי הקלוש ביותר אדם מוכן להאמין שמי ששיקר אותו, אולי היום משקר את האחרים והוא יצא מורווח.
זה עצוב, זה לא אמור להיות ככה במדינה שלנו, זה לא אמור להיות ככה כלפי העובדים שלנו, וכשאני רואה את המדינה משסה אלו באלו, נשבר לי הלב, כי זה מזכיר לי תקופות אפלות בהן הפירוד והפילוג הזה נתנו כרטיס למנהיגים שלנו להתחמק מקבלת החלטות טובות למדינה.
אבל המנהיגים צינים. מנהיגים רוצים לשלוט בכל מחיר. אז היום נבטיח להם ומחר נבטיח לאחרים, הם חושבים. בינתיים יש פה שני זכרים שרוצים להוכיח מי יותר חזק ומי מכופף את מי ומי מגמיש את מי, והעובדים נשארים באין מגן ונשלחים כמו בקרבות כלבים להנאת המנהיגים, שיכולים להסתכל ולהריע או לשבת באין מפריע. ובקרבות האלו יש עובדים שחוששים לפרנסת משפחותיהם מהצד האחד, ועובדים ותיקים שכבר לא ימצאו פרנסה אחרת בצד השני.
הייתי רוצה לראות אותם קמים ואומרים "הגזמנו. בואו נתקן". נשארו עוד כ-400 עובדי רשות השידור ללא מקומות עבודה. כל המעורבים צריכים להקדיש יותר מאמצים ולהגביר את קליטת העובדים – אלו שעובדים מאחורי הקלעים, עובדי הבמה, אנשי הסאונד, ולא להשאיר אותם ללא יכולת פרנסה.
