הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות ספורות פילחה את ליבותינו והרטיטה את נימי נפשנו. בלי אומר ומילה הייתה היא חזקה מכל תחינה ומכל תפילה. היא הזכירה לי את המבקש לקרוע קריעת אבל גדולה ומרה. היא הזכירה לי את המבקש לפתוח שערי שמיים ביום דין, לבקש תחנונים על כל העם במדינת ישראל. היא הביטוי ליגונו הכבד של העם המיוחד והמגוון שלנו.
אתן משפחות יקרות, אינכן נזקקות לצפירה שכן דמותם וזיכרונם של יקיריכם צרובים בכאב עמוק, בתוככם ובתוכנו.
ביום הזה, זוכרים כולנו, לשמור מכל משמר על חלקת האלוהים הקטנה שלנו, מדינת ישראל, שלמענה נתנו בנינו ובנותינו את חייהם. ביום הזה מתחייבים אנו מחדש לתקן את הטעון תיקון ולהשתית את יסודות מדינתנו על צדק חברתי ומוסר אישי, על ערבות הדדית ועל אהבת ישראל.
קיצבוֹ של יום הזיכרון נבדל מקצב החיים התוסס של ישראל. "ילד יפה שלי אני שב ומת עליך יום, יום", כתב נתן יונתן, ואתם הורים וילדים, נשים, אחים, אחיות ובני משפחה, חוזרים ומתים על יקירכם יום, יום ושעה שעה. והכאב קשה מנשוא ואין לכם מנחם.
יגאל אלון, בן גינוסר, ממפקדי תש"ח הדגולים, תיאר פעם כי בלכתו ללא שוב, פער כל בן שהלך, חלל שלעולם לא התמלא. עמוק ומיוסר כעיניה של אם אחת שכולה וכשל ילד אחד שנתייתם.
אין ניחומים בפינו אמר, כשם שאין נחמה בלב והוסיף: אבל הם ואנחנו יודעים כי בצודקת שבמלחמות נפלו בנינו, כי אין דבר צודק מהגנה על ביתו של אדם והגנה על עם.
דוד בן גוריון ביומנו מתאר את ההסכם ההיסטורי שיצר עוד בקום המדינה ב-1948 את ברית האחים בין היהודים לדרוזים במדינת ישראל ואת הרגע המרגש בו קיבל את ההודעה על כך. מאז הלכה הברית הזו והפכה לאהבה ואחווה, כתף אל כתף והגיעה להישגים גדולים מאוד למרות רגעי תסכול שמלווים את החיים בארץ שלנו.
משפחות יקרות, דואבות ואהובות,
במה נביא מזור לכאב על בן שנפל? על אבא שלא חזר מהמלחמה, על אחות או אח שלא נזכה לראות יותר? על חבר ילדות שהלך בלי שוב? אתכם משפחות יקרות תמיד תלווה השאלה, מה היה קורה אילו הגורל היה סוטה ממסלולו... אילו משפחות היו מקימים ואלו ילדים היו מולידים ומה היה מראה פניהם היום ואלו הישגים היו מגיעים ואילו פסגות היו כובשים...
אני יודע כי את השבר הנורא לא ניתן לאחות. על הקיר בסלון הבית תלויה תמונתו, זיכרונות ילדות ומשפחה מונצחות באלבום, ובלב כל אמא ואבא, סבתא וסבא, רעיה וארוסה, אח ואחות - חלל גדול ופצע פתוח ומייסר שאינו מרפה.
בבית העלמין הצבאי הזה בו התכנסנו היום, טמונים חללים רבים, מטובי הבנים של בית ג'אן, עשרות רבות מטובי בניה של המדינה אשר נפלו במערכות ישראל.
אנחנו כולנו חלק משרשרת דורות וכל אבן ומצבה מספרים כאן את סיפורה של חולייה נוספת בשרשרת. אנו נטועים עמוק באדמת ארצנו מצולקים, חזקים, גאים ונחושים - גם אם דואבים.
עברנו גם השנה מכאובים כבדים במדינת ישראל. איבדנו חיילות וחיילים, איבדנו משרתים בכוחות הביטחון, ואיבדנו אזרחיות ואזרחים יקרים בגלל טרור קשה ואכזרי. גילינו כתמיד את תעצומות הנפש של העם הנפלא שלנו. כן, העם הזה הוא עם נפלא ומופלא, אשר בנה כאן בזכותם של הבנים, דמוקרטיה חזקה ומתקדמת כנגד סיכונים רבים.
מראשית ימיה של מדינת ישראל שמרנו על עיקרון אותו הכתיבו לנו אבות האומה: יד אחת תמיד תהיה מוכנה על ההדק, להגן על ביטחון המדינה ואזרחיה מול כל אויב בעוד היד השנייה תהיה מושטת לשלום. העיקרון הזה שימש בסיס מוסרי לשליחת חיילים לשדה הקרב מחד, ולצעדים אמיצים ומקוריים בשדה המדיני מאידך.
עלינו לדאוג שעיקרון זה ימשיך להתקיים גם היום. השלום הוא מרכיב מרכזי בביטחון ואינו סותר אותו. החתירה אליו היא חובתנו המוסרית לכל אלו שחרפו את נפשם בעבור מדינת ישראל. זו החובה שלנו עבור הדורות הבאים. מחיר השלום אינו קל, אך המצבות הניצבות כאן מולנו מעידות כאלף עדים שמחיר המלחמה קשה לאין שיעור.
היום כולנו משאירים מאחור את המאבקים הפנימיים ומתאחדים סביב ערכים שבימי שיגרה נדחקים לעיתים הצידה לטובת שיח מפלג מתלהם ומסוכן: ערכים של בנייה משותפת של מדינה, רעות, שותפות גורל, ערבות הדדית ודאגה לזולת. אלה הם הערכים שלאורם חיה ונושמת החברה הישראלית ועלינו להגן עליהם מכל משמר. במעמד זה – נייחל לשלומם וטובתם של אחינו בני העדה הדרוזית הנתונים לצרה ומצוקה מעבר לגבול ונתפלל כי האסון הנורא הפוקד את העם השכן יעבור במהרה מן העולם.
נתפלל ביום הקדוש הזה בפרוס 69 שנה לעצמאות ישראל, כי לא נדע עוד דמע ושכול וכי נזכה לראות במהרה בימינו סוכת שלום הפרוסה על מדינתנו, על כל אזרחיה, שבוייה ונעדריה.
תהא נשמת היקירים, האהובים והגיבורים צרורה בליבותינו ובלב העם כולו ובצרור החיים לעד.
