השמש כבר נטתה מערבה כשהמפגש הסתיים בתמונה קבוצתית על דרך עפר, בין שלוליות של זבל ופסולת בנייה לבין גבעות הנגב. שעות קודם לכן ישבו כולם יחד בצל גג פח, על מזרנים וכריות אדומות בדוגמה בדואית מסורתית, לצד פינג׳אן קפה, קומקום תה מפויח וסלסילה של בננות ותפוחים.
סביב המעגל: קבוצה של מבקרים יהודים — בהם הרב אהרון אריאל לביא, מנכ"ל המרכז הבין-דתי ירושלים, הרבנית לאה שקדיאל, תום וגנר, מנכ"ל התנועה האברהמית העולמית, יהודה סטולוב, מנכ"ל אגודת המפגש הבין-דתי, ועוד — ומולם מארחיהם הבדואים: מנכ"ל התנועה האברהמית במגזר הבדואי במזרח התיכון, יוסף אלהואשלה, מנכ"ל המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, סלימאן אלהואשלה, מכובדי הכפר, בני נוער וילדים שהציצו מאחורי היריעה בפחון אל המפגש המסקרן.
"אין פחד ממי שאתה מכיר"
עדי מבאר שבע סיפרה שבאה לקחת חלק במפגש ההקמה של התנועה האברהמית במגזר הבדואי כדי לקחת חלק בפיתוח חיים משותפים בנגב: "מעבר לשלום, לצדק ולשוויון — שהם דברים חשובים — מה שאנחנו צריכים באמת כאן, באזור הזה, בנגב, זה להכיר אחד את השני. כי ברגע שאנחנו מכירים אחד את השני ונפגשים אחד עם השני, אין פחד מכל מי שהוא שונה". חיים משותפים, אמרה, הם מה שיש כאן כבר היום, "ומה שאנחנו צריכים לשמור עליו".
המפגש, שהתקיים בכפר קאסר א-סיר ליד דימונה, הוא חלק מסדרת מפגשים בין יהודים וערבים, במסגרת פרויקט "בונים עתיד משותף", המתבצע בשיתוף פעולה בין התנועה האברהמית, Leap Forward, גאדה זועבי ועמותת טוואסול, המרכז הבין-דתי ירושלים, שיח שלום ואגודת המפגש הבין-דתי.
"אני מנהל את אגודת המפגש הבין-דתי שבונה שלום בשטח, בפועל, ביחסים של שכנות טובה בין קהילות", אמר יהודה סטולוב, וסיפר על קבוצה יהודית-ערבית שנפגשת באופן קבוע, פעם בחודש, מזה כאחת-עשרה שנים. "אנחנו לומדים להכיר, ללמד את העמים שלנו לחיות אחד עם השני ולא אחד נגד השני. ובעזרת השם נמשיך ונגדל".
הקוראן, התורה ובני ישראל
חלק מהשיחה עסק בדת. הרב הזקן והמארח הבדואי ישבו זה מול זה, ספר בידי כל אחד מהם, ודנו במה שמחבר ובמה שמפריד. "אני לא צריך להפוך אותך ליהודי, ואתה לא צריך להפוך אותי למוסלמי", אמר הרב, וטען שדווקא החיבור בין דברים שונים הוא המעניין. "יש הרבה בעיות אם מתחילים להתעסק בזה, אבל אם לא מתעסקים בזה — מגיעים למינימום של דברים".
המארח, יוסף אלהואשלה, הסביר מצידו את מקומה של הסליחה באסלאם: "ברגע שאדם סולח למישהו שעשה לו דבר קשה — הדרגה שלו אצל אלוהים מאוד מאוד גבוהה". הוא הוסיף שבני ישראל מוזכרים בקוראן פעמים רבות, "וכל הנביאים שאנחנו מאמינים בהם הם בני ישראל, חוץ מהנביא מוחמד. הקוראן מכיר בהם ואומר שצריך להתייחס אליהם ולדתות שקדמו לך — זה אחד היסודות של הדת".
מהממשל הצבאי ועד בג"ץ
את ההקשר ההיסטורי סיפק סלימאן אלהואשלה, שהציג את עצמו כמי שמתעד ומראיין את זקני המקום. "אני לא מספר סיפורים, אני רוצה לשים את הקונטקסט הנכון", אמר, ופרש בפני האורחים סיפור של כמה עשורים. ערב 1948, לדבריו, מנו בדואי הנגב עשרות אלפי תושבים; בתום המלחמה נותרו בו כעשרת אלפים בלבד, ואילו האחרים גורשו או יצאו לירדן ולמדינות ערב השכנות. מי שנשאר רוכז בשטח שנודע כ"סיג", תחת ממשל צבאי שנמשך עד אמצע שנות השישים ופעל דרך השייח׳ים: מי שרצה לצאת מהאזור נזקק לאישור, והאישור עבר דרך השייח׳. "השייח׳ים קיבלו כוח, וגם ניצלו אותו", אמר.
משפחתו שלו, סיפר, הגיעה לאזור דימונה, ואחד מזקני המשפחה, שאותו ראיין בעצמו, עבד בעיריית דימונה כשלושים וחמש שנה. "הוא סיפר לי שהוא אפילו הביא חלב ומים ליהודים שהגיעו לשם. אז זה לא סתם משהו כללי שאנחנו באים ואומרים — יש היכרות בין יהודים לבדואים, יש הרבה אינטגרציה בין כולנו. אבל המדיניות היא זו שאנחנו צריכים לשנות ולעבוד עליה".
המדיניות, בתיאורו, היא זו של "הרשות להסדרת התיישבות הבדואים", שהוא רואה בה המשך של הממשל הצבאי. לדבריו, כיום יש בנגב 35 כפרים לא מוכרים שבהם כ-100 אלף תושבים "שאין להם מעמד", והמדינה מבקשת להעבירם ליישובי קבע. "זה הפך לכאוס אחד גדול. אנחנו מדברים על מספר של 5,700 בתים שנהרסו, כפרים שלמים שנמחקו".
הדוגמה המרכזית שהביא היא ראס ג׳ראבה, הכפר הסמוך לדימונה שהמדינה מבקשת לפנות. "האוכלוסייה הסכימה שהיא מוכנה לעבור, השכונה מוכנה, ובכל זאת רוצים להרוס להם". הסיבה, לדבריו, בירוקרטית-פוליטית: מאז ש-ש"ס פרשה מהממשלה אין שר פנים שיחתום על הסדרת השכונה החלופית, וממלא המקום "לא פנוי ולא עונה", בעוד המועד שקבע בית המשפט העליון חלף. "הלכנו לבג"ץ. אנחנו עכשיו שמים יד על הלב ומקווים שבג"ץ לפחות יגן עלינו אחרי הפגרה, כי אחרת יהרסו להם".
"אם היה שלום פה, כל העולם היה מקבל אותנו"
אחד המשתתפים הבדואים, שעמד לדבר ומאחוריו ילדים סקרנים, הרחיב את המבט: "קודם כל אנחנו צריכים לתקן מה שיש בינינו, ואחר כך להסתכל החוצה. כי אם אתה מתקן מה שיש בפנים, החוץ יבוא". הוא הזכיר שהיום "קשה לכל אזרח ישראלי לצאת לחו"ל — אם אתה באירופה ורואים אותך עם דרכון ישראלי, אתה במצב לא טוב", וטען כי "אם היה שלום פה, כל העולם היה מקבל אותנו".
ובכל זאת, את הטון של הסיום קבעו דווקא דברי התקווה. "לא רק לדבר על שלום אלא ליצור חיים משותפים", אמר איש הכפר, והזכיר את הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב. "החזון משותף — שיהיה שלום, שיהיה לכולם טוב".
"תמיד, כל יום, תחשוב על השלום", סיכם המארח, מנכ"ל התנועה האברהמית במגזר הבדואי במזרח התיכון, יוסף אלהואשלה, "כי כל יום צומח משהו חדש. אם אנחנו לא נחשוב על שלום, לא יהיה שלום. בתוך כל אדם יש אור קטן שזה שלום — צריך רק שמישהו יסתכל עליו ויתחיל להדליק אותו".
