לספר את הסיפור הזה ביושר פירושו לעמוד בפני שני פיתויים בו-זמנית: השטחתו לכדי קורבנוּת נצחית, והשטחתו לכדי סיפור של עוינות אחידה מצד מסורת דתית כלשהי. המציאות, כמו ברוב פרקי ההיסטוריה, מבולגנת יותר, תלוית זמן ומקום, ומעניינת בהרבה משתי הקיצורים הללו.
איפה הכול מתחיל: ישראל הקדומה
הסיפור מתחיל בלבנט — רצועת הארץ שבה נמצאות היום ישראל, השטחים הפלסטיניים וירדן. המקרא מתחיל אותו באברהם באלף השני לפני הספירה, ממשיך ביציאת מצרים, בהתנחלות בכנען ובממלכה המאוחדת של שאול, דוד ושלמה סביב שנת 1000 לפנה"ס, עד לפילוגה לישראל ויהודה. הארכיאולוגיה אינה מאשרת כל פרט ופרט בנרטיב הזה, אבל היא כן מאשרת את התמונה הרחבה: בלבנט של תקופת הברזל התקיים עם מובחן שהתארגן סביב פולחן יהוה, וצעד לעבר המונותאיזם הנוקשה שיגדיר בהמשך את היהדות. מצבת מרנפתח, כתובת מצרית מסביבות שנת 1209 לפנה"ס, היא האזכור המוקדם ביותר של "ישראל" מחוץ למקרא עצמו.
מה שבא לאחר מכן קבע דפוס שיחזור על עצמו במשך אלפי שנים: כיבוש הממלכה הצפונית בידי אשור ב-722 לפנה"ס ופיזור אוכלוסייתה; חורבן בית ראשון בידי בבל ב-586 לפנה"ס והגלות שיצרה את התפוצה היהודית הראשונה של ממש; השיבה בתקופה הפרסית ובניית בית שני; ולבסוף שני מרדות הרסניים ברומא, שהגיעו לשיאם בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה ובדיכוי מרד בר כוכבא בשנים 132–135.
אובדן המקדש בשנת 70 הוא נקודת הציר של הסיפור כולו. משנמנעה האפשרות להקריב קורבנות, המציאה היהדות את עצמה מחדש סביב בית הכנסת, תלמוד תורה והלכה ניידת — היהדות הרבנית, שנבנתה כדי לשרוד בלי מולדת. ההמצאה המחודשת הזו היא שאפשרה לזהות היהודית להתקיים ברחבי האימפריה הרומית, פרס וערב, כמעט תמיד כמיעוט החי תחת שלטונו של מישהו אחר.
אירופה הנוצרית: כשתיאולוגיה הופכת למדיניות
הנצרות צמחה מתוך יהדות בית שני, והמתחים המוקדמים בין השתיים היו, במובן אמיתי, ריב משפחתי. הכול השתנה ברגע שהנצרות הפכה לדת הרשמית של רומא במאה הרביעית. שתי דוקטרינות גרמו נזק עצום בדורות שלאחר מכן: תורת ההחלפה, האמונה שהכנסייה החליפה את ישראל כעם הנבחר, והאשמת רצח האל — הטענה שהיהודים נושאים באשמה קולקטיבית ונצחית למותו של ישו. ברגע שתיאולוגיה כזו נתמכת בכוח שלטוני, היא חדלה להיות מחלוקת מופשטת והופכת לחוק, למדיניות ובסופו של דבר לאלימות.
הרישום לאורך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת הגיע בגלים ולא כאירוע רצוף: עלילות דם שהחלו באנגליה ובצרפת של המאה ה-12; מיתוסים על חילול לחם הקודש והרעלת בארות שהתפוצצו בזמן המגפה השחורה בשנים 1348–1351; גירושים מאנגליה ב-1290, שוב ושוב מצרפת, והמפורסם מכולם — הגירוש מספרד ב-1492; ופוגרומים ברחבי האימפריה הרוסית מהמאה ה-19 ואל תוך המאה ה-20, שהניעו הגירה המונית למערב אירופה ולארצות הברית.
"השואה הונעה בידי אידיאולוגיה גזעית מודרנית ופסבדו-מדעית, לא בידי תיאולוגיה של ימי הביניים — אבל היא לא צמחה יש מאין."
ואז הגיעה השואה: רצח של כשישה מיליון יהודים בידי גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלה בין 1941 ל-1945. חשוב לדייק במה שהיא הייתה ובמה שלא. הנאצים חתרו להשמדה על בסיס גזעי — קטגוריה שלא התקיימה באנטי-יהדות הנוצרית המוקדמת יותר, שלפחות תיאורטית הותירה פתח להמרת דת. אך השואה נשענה וניצלה מאות שנים של דימויים אנטישמיים נוצריים מושרשים: סטריאוטיפ "רוצח המשיח", דימויי הריבית, ותמונת היהודי כזר נצחי. מוסדות כנסייתיים רבים נכשלו בהתנגדות ממשית לשואה, ויחידים אף שיתפו פעולה — גם אם אנשי דת ומאמינים אחרים סיכנו את חייהם כדי להסתיר ולהציל יהודים. לכנות זאת "רצח עם נוצרי" במובן הדוקטרינרי יהיה לא מדויק, אך גם להעמיד פנים שהאנטישמיות הנוצרית לא מילאה תפקיד בהכשרת הקרקע יהיה לא מדויק.
ראוי לזכור שזה לא היה הסיפור היחיד של חיים יהודיים תחת שלטון נוצרי. חלקים מספרד של ימי הביניים לפני 1492, חבר העמים הפולני-ליטאי, והאמנציפציה שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית ברחבי מערב אירופה — כל אלה היו תקופות של סובלנות אמיתית, גם אם שברירית.
אחרי השואה: חשבון נפש תיאולוגי אמיתי
מה שהתרחש במחשבה הנוצרית אחרי 1945 הוא אחד ההיפוכים המשמעותיים בתולדות הדת — לא סחיפה איטית, אלא דחייה מוסדית מכוונת.
הכנסייה הקתולית פרסמה את נוסטרה אטטה בוועידת הוותיקן השנייה ב-1965, ובה דחתה רשמית את האשמה היהודית הקולקטיבית בצליבה, גינתה את האנטישמיות מכול וכול, וקבעה שברית האל עם העם היהודי מעולם לא בוטלה. כל אפיפיור מאז ביקר בבתי כנסת ודיבר על היהודים כ"אחים בכורים" באמונה, והוותיקן כונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל ב-1993. גם הזרמים הפרוטסטנטיים, הממוסדים והאוונגליסטיים כאחד, פרסמו הצהרות חרטה משלהם בעשורים שאחרי המלחמה. הנצרות האוונגליסטית בפרט הפכה לאחד ממחנות התמיכה החזקים בישראל בעולם — בין השאר מכוח תיאולוגיה דיספנסציונליסטית המייעדת לישראל תפקיד מרכזי בנבואת אחרית הימים, ובין השאר מכוח אינטרסים דמוקרטיים ואסטרטגיים משותפים. זהו שורשה של הציונות הנוצרית המודרנית.
אין פירוש הדבר שהבעיה נפתרה. עמדות מסורתניות ישנות עדיין שורדות בכיסים מסוימים, ולעיתים ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל מחוגים נוצריים פרוגרסיביים גולשת לשפה שמהדהדת דימויים ישנים. אך המגמה במערב הנוצרי מאז 1945 נוטה בבירור לכיוון הדחייה, לא החיזוק.
יהודים תחת האסלאם: היסטוריה משתנה יותר
היחסים בין יהודים למוסלמים אינם נכנסים לנרטיב יחיד של הרמוניה או של עוינות — הם משתנים לאורך זמן ומקום הרבה יותר מהסיפור הנוצרי-אירופי. ההיסטוריה האסלאמית המוקדמת כוללת את אמנת מדינה, שהכירה בשבטים יהודיים כחלק מהקהילה הפוליטית, לצד עימותים אלימים מאוחרים יותר בין מוחמד לשבטים יהודיים מסוימים בערב. עם התרחבות השלטון האסלאמי חיו היהודים בדרך כלל תחת שיטת הד'ימי: מעמד מוגן אך נחות במפורש, שכלל מס מיוחד והגבלות על לבוש ועל פולחן פומבי — סוג ב', אך בדרך כלל יציב, עם זכויות מוגדרות שלרוב כובדו.
הלכה למעשה, פירוש הדבר היה לא פעם שקהילות יהודיות שגשגו יותר תחת שלטון מוסלמי מאשר תחת שלטון נוצרי באותן מאות שנים עצמן. "תור הזהב" של החיים היהודיים בספרד המוסלמית הוליד הישגים אדירים, ובראשם הפילוסוף והרופא הרמב"ם. אחרי גירוש ספרד ב-1492 קלטה האימפריה העות'מאנית בזרועות פתוחות את הגולים. זה לא היה סיפור נטול אלימות — טבח גרנדה של 1066 וההמרות הכפויות תחת שושלת המווחדון הם פרקים אמיתיים — אבל עלילות דם חוזרות בקנה מידה גדול וגירושים המוניים, הדפוס המכונן של אירופה הנוצרית בימי הביניים, היו נדירים יחסית בעולם האסלאמי עד לעת המודרנית.
התפנית המודרנית: איך המאה ה-20 שינתה הכול
לעלייה החדה באנטישמיות ברחבי חלקים גדולים מהעולם המוסלמי במאה האחרונה יש כמה סיבות נבדלות, שכדאי להפריד ביניהן ולא להתייחס אליהן כאל דבר אחד נצחי.
טקסט דתי ופרשנות. הקוראן והחדית' מכילים תערובת אמיתית של חומר — התייחסויות מכבדות יחסית ליהודים כמי שקיבלו כתבי קודש קודמים, לצד קטעים ביקורתיים בחריפות. אילו קטעים מודגשים תלוי תמיד בפרשן וברגע הפוליטי, ותנועות אסלאמיסטיות מודרניות נוטות להבליט דווקא את החומר הקשה.
קולוניאליזם, לאומיות והסכסוך הישראלי-ערבי. עליית הציונות, המנדט הבריטי, מלחמת 1948 — מלחמת העצמאות לישראלים, הנכבה לפלסטינים — ומלחמות 1967 ו-1973 הפכו יחסים דתיים ותרבותיים לסכסוך לאומי חי ובלתי פתור על אותה פיסת אדמה.
אידיאולוגיות מיובאות. החלק הזה נשמט לעיתים קרובות, והוא חשוב. תעמולה נאצית הגיעה למזרח התיכון ישירות דרך שידורי רדיו של מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. האנטי-ציונות הסובייטית עיצבה משטרים ערביים שמאליים לאורך המלחמה הקרה. ו"הפרוטוקולים של זקני ציון", זיוף אנטישמי רוסי מתחילת המאה ה-20, הופץ בהיקף רחב ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, לא פעם כשהוא מוצג כעובדה היסטורית.
תוצאה אחת של כל זה: הקהילות היהודיות שהתקיימו ברציפות ברחבי העולם הערבי במשך מאות שנים — בעיראק, במצרים, בתימן, בלוב ובמקומות נוספים — התרוקנו כמעט לחלוטין אחרי 1948, בשילוב של גירוש, לחץ אלים ובריחה. רוב צאצאיהן חיים היום בישראל, בארצות הברית או באירופה.
איפה הדברים עומדים היום
אי-הקבלה של יהודים ושל ישראל מופיעה היום בכמה מישורים נבדלים, שלכל אחד מהם היגיון משלו. רוב המדינות המוסלמיות עדיין נמנעות רשמית מהכרה בישראל, למעט מצרים (1979), ירדן (1994) ומדינות הסכמי אברהם — איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, כולן ב-2020. ממשלת איראן בולטת ברטוריקה גלויה של השמדה כלפי ישראל. חמאס ופלגים בעלי ברית הכחישו לעיתים את הזיקה ההיסטורית היהודית לארץ מכול וכול. חלקים מהשמאל הפוליטי המערבי, מהאקדמיה ומתנועות אקטיביסטיות חוצים לעיתים מביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל אל אנטישמיות של ממש, והימין הקיצוני נושא זרם עוינות נפרד ומשלו.
פקיסטן: מקרה בפני עצמו
פקיסטן ראויה לאזכור נפרד, משום שהיא אינה מתיישבת עם המסגור המזרח-תיכוני הרגיל. זוהי מדינה דרום-אסייתית, לא-ערבית, בעלת נשק גרעיני וכ-240 מיליון תושבים, שהוקמה ב-1947 כבית לאומי למוסלמי דרום אסיה, ומעולם לא הכירה בישראל ולא כוננה עמה יחסים דיפלומטיים — אחת ההימנעויות הגדולות בעולם. הסיבות נוגעות פחות לתיאולוגיה ויותר לזהות מכוננת ולגיאופוליטיקה: ראש הממשלה הראשון של פקיסטן התנגד לתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947; הפוליטיקה הפקיסטנית מותחת מזה שנים הקבלה מפורשת בין פלסטין לקשמיר, ורואה בהכרה בישראל צעד שיערער את טיעונה המוסרי בסוגיית קשמיר; מפלגות דתיות פנימיות מתייחסות לאי-ההכרה כמעט כאל סעיף קבוע בזהות הלאומית; וכחברה בכירה בארגון שיתוף הפעולה האסלאמי ומקבלת תמיכה ערבית מהמפרץ, פקיסטן נעה בדרך כלל בקו אחד עם העמדות הערביות המרכזיות.
אין פירוש הדבר שלא היה מגע כלל. פגישה בין שרי החוץ של פקיסטן וישראל ב-2005 בתקופת הנשיא מושארף, ודיווחים חוזרים ולא מאומתים על שיחות בערוץ אחורי בממשלת עמראן ח'אן בשנים 2018–2022, העלו את הרעיון על השולחן בלי לשנות את המדיניות הרשמית. החיים היהודיים באזור נעלמו כמעט לחלוטין: קהילת בני ישראל קטנה שהתקיימה בקראצ'י סביב בית הכנסת מגן שלום היגרה בעשורים שאחרי 1947–48, ובית הכנסת עצמו נהרס ב-1988.
מה נדרש כדי לשנות תפיסות
לנוכח ההיסטוריה הזו, השאלה המעשית שעומדת בפני קובעי מדיניות, מנהיגים דתיים וארגוני חברה אזרחית היא מה — אם בכלל — עשוי לשנות תפיסות מושרשות באופן עמיד ולא קוסמטי בלבד. דיפלומטים, מארגני מפגשים בין-דתיים וחוקרים שעוסקים בתחום מתכנסים סביב כמה גישות עיקריות:
- ניתוק ההכרה מן הפתרון. מודל הסכמי אברהם הראה שנורמליזציה יכולה להתקדם בין מדינות מוכנות בלי להמתין להסדר ישראלי-פלסטיני סופי — אף שמבקרים מציינים שהדבר עלול לטשטש את המחלוקת ולא לפתור אותה.
- דיפלומטיה של מנהיגים דתיים. דיאלוג שקט בין חכמי דת מוסלמים, רבנים ואנשי כמורה בונה קשרים ששורדים תהפוכות פוליטיות טוב יותר מהסכמים בין מדינות בלבד.
- מאבק ישיר בתעמולה המיובאת. מסעות חינוך שמזהים ומפריכים במפורש את "הפרוטוקולים של זקני ציון" וזיופים דומים מטפלים במקור עוינות נבדל וניתן להפרכה, בנפרד מהסכסוך הפוליטי עצמו.
- הפרדת הנרטיבים של קשמיר ופלסטין בשיח הפקיסטני. מכיוון שאי-ההכרה הפקיסטנית קשורה לא פחות לעמדתה בקשמיר מאשר לפוליטיקה מזרח-תיכונית, טיפול בשתי הסוגיות לגופן עשוי לפתוח מרחב שדיפלומטיה ישראלית-פלסטינית טהורה אינה יכולה לפתוח.
- הרחבת מפגשים בין אנשים. חילופי סטודנטים, קשרים עסקיים ותיירות בין-דתית — מהסוג שצמח אחרי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין — מזיזים דעת קהל מהר יותר מהצהרות, אך דורשים השקעה מתמשכת לאורך שנים.
- גיוס רשתות נוצריות כבוני גשרים. ארגונים ציונים-נוצריים וגופים בין-דתיים רחבים יותר מחזיקים כבר בקשרים עם מוסדות ישראליים, ובמקרים מסוימים גם עם שותפות מפרציות אחרי ההסכמים, מה שממקם אותם כמתווכים ולא רק כתומכים.
- הפרדה בין ביקורת על מדיניות לבין שלילת עצם הלאומיות. גופים בין-דתיים משני צדי המתרס טוענים ששינוי בר-קיימא מחייב הבחנה בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתית ישראלית לבין רטוריקה ששוללת את הקשר הלאומי וההיסטורי היהודי לארץ.
ראוי להיות ישירים לגבי מגבלות הרשימה הזו. מבקרים — ובהם קולות פלסטיניים וקשמיריים רבים, לצד חלקים מהשמאל המערבי והפקיסטני — טוענים שמאמצי נורמליזציה שעוקפים מדינה פלסטינית או הגדרה עצמית קשמירית מטפלים בתסמינים ולא בטרוניה הפוליטית שביסודם, ושבניית תדמית במסגור כזה עלולה להיראות כדרישה מצד אחד לשנות את סיפורו בעוד סכסוכי הטריטוריה והזכויות נותרים פתוחים. אחרים משיבים שהמתנה להסדר כולל לפני כל בנייה של יחסים הניבה בפועל עשורים של קיפאון. לשתי העמדות יש תומכים רציניים, והמאמר הזה אינו מתיימר להכריע ביניהן.
תפקידה של התנועה האברהמית העולמית
חלק ניכר מהתנופה שתוארה לעיל נמצא תחת כותרת רופפת ועדיין מתגבשת שמכונה לא פעם התנועה האברהמית — לא ארגון יחיד עם מטה ורשימת חברים, אלא רשת של יוזמות דיפלומטיות, מוסדות בין-דתיים וארגוני חברה אזרחית הממסגרים יהודים, נוצרים ומוסלמים כשלושה ענפים של משפחה אברהמית אחת ולא כמחנות יריבים לנצח.
הביטוי הדיפלומטי הבולט ביותר שלה הוא הסכמי אברהם עצמם, לצד בנייה מוסדית כמו "בית המשפחה האברהמית" באבו דאבי — מתחם משותף שבו מסגד, כנסייה ובית כנסת, שנפתח כסמל פיזי לאותו רעיון שההסכמים ביטאו דיפלומטית. גופים בין-דתיים ותיקים יותר, כמו המועצה לנוצרים ויהודים ויוזמות דיאלוג אברהמיות בקמפוסים ובחברה האזרחית, עושים את העבודה האיטית והפחות נראית לעין: לימוד משותף, חילופי צעירים וקשרים בין אנשי דת ששורדים מעבר לכהונתה של ממשלה זו או אחרת.
תפקידה של התנועה, כפי שתומכיה מתארים אותו, הוא משולש: לספק כיסוי דיפלומטי למדינות המוכנות לנרמל יחסים לפני שכל מחלוקת יסודית נפתרה; להעניק למנהיגים דתיים — אוונגליסטים, קתולים, מוסלמים ויהודים כאחד — אוצר מילים ובמה משותפים שעומדים מעל הפוליטיקה של מדינה בודדת; ולזרוע היכרות אישית בין אנשים, שקשה להפוך אותה תוך דור אחד יותר מאשר הסכם חתום. מגבלותיה ממשיות באותה מידה: היא זכתה להרבה יותר אחיזה במדינות המפרץ, שבהן אוכלוסייה פלסטינית מצומצמת, מאשר במדינות כמו פקיסטן, שבהן הזיקה לקשמיר עמוקה יותר ממסגור דתי, או בקרב פלסטינים החיים תחת כיבוש או סגר, שעבורם השפה ה"אברהמית" עלולה להישמע כדרך לדבר על כל דבר חוץ מהסכסוך הקרוב אליהם ביותר.
הקוראים ראוי שיתייחסו ל"תנועה האברהמית העולמית" כתווית תיאורית לרשת רופפת זו ולא כגוף פורמלי ומאוחד — צורתה והרכבה ממשיכים להשתנות, וכדאי לבדוק את התמונה העדכנית ישירות ולא להניח שהיא קבועה.
החוט המקשר
אם יש חוט אחד המחבר שלושת אלפי שנות היסטוריה כזו, זוהי הפגיעוּת החוזרת של עם קטן ומובחן החי בתוך מעצמות גדולות ממנו בהרבה — ותלוי בסובלנותן. הפגיעוּת הזו עוצבה שוב ושוב על ידי תחרות תיאולוגית, הפיכת היהודים לשעיר לעזאזל כלכלי, ובמאה האחרונה גם על ידי ההתנגשות בין התחייה הלאומית היהודית לבין תביעות לאומיות ערביות ומוסלמיות מתחרות על אותה ארץ.
מה שהשתנה באופן דרמטי הוא שהחברות הנוצריות עברו חשבון נפש מוסדי אמיתי ומתועד עם האנטישמיות אחרי השואה — תמורה שניתן להתחקות אחריה דרך מסמכים מוגדרים, ביקורי אפיפיורים ויחסים דיפלומטיים. החברות המוסלמיות, ככלל, לא עברו חשבון נפש קולקטיבי דומה, בעיקר משום שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נותר בלתי פתור וחי פוליטית באופן שהאנטישמיות האירופית, בשלהי המאה ה-20, כבר לא הייתה. אם זה ישתנה — הדבר יהיה תלוי בפוליטיקה, בחינוך, במנהיגות, ויותר מכול בשאלה אם המסגור של הסכסוך כמשחק סכום אפס יתחיל להתפוגג.
המאמר מבוסס על ניתוח היסטורי, דתי וסקרי שפורסם ב-Faith & Freedom News. נתונים, תאריכים ומספרי סקרים ראוי לאמת מול מקורות ראשוניים לפני הסתמכות עליהם.
