"זו בושה לאפשר לפושעי מלחמה לשאת נאומים שמדיפים ריח של דם ושקרים מעל בימת האו"ם". במשפט אחד, שנאמר ב-28 בספטמבר בישיבת הממשלה באנקרה, סיכם רג'פ טאיפ ארדואן את מה שהתחיל כשבוע דיפלומטי סוער בניו יורק והפך לנקודת שפל חדשה ביחסים בין טורקיה לישראל. ארדואן לא הסתפק בהתקפה על נתניהו. הוא מסגר את ההופעה של ראש ממשלת ישראל באו"ם כחלק מסיפור רחב יותר, שבו, לדבריו, "טרור המדינה" של ישראל בעזה ובגדה המערבית עמד בראש סדר היום של המשלחת הטורקית לעצרת הכללית ה-81.
מה שבולט במיוחד בסבב הנוכחי הוא ההקשר. הדברים לא נאמרו בחלל ריק. הם מגיעים אחרי חודשים שבהם אנקרה עברה מהצהרות לצעדים: צו מעצר שהוציא בית משפט באיסטנבול נגד נתניהו, פנייה רשמית של משרד המשפטים הטורקי לאינטרפול, ועימות צבאי עקיף על אדמת סוריה. בתקשורת הטורקית והערבית מתארים את השבועות האחרונים כמעבר של ארדואן מ"מלחמת מילים" ל"מלחמה משפטית ודיפלומטית" מתמשכת.
שבוע אחד בניו יורק
הכול התחיל ב-22 בספטמבר. ארדואן עלה לבמת העצרת הכללית, לנאומו ה-16 בפורום הזה, ותקף בחריפות את המלחמה בעזה. העיתון הטורקי "סבאח", המקורב לממשלה, דיווח כי דבריו על "נתניהו הרוצח" ועל "רצח עם" זכו למחיאות כפיים באולם, וכי חברי המשלחת הישראלית יצאו מהאולם במהלך הנאום או מיד לאחריו. בטורקיה הפכה התמונה של הכיסאות הישראליים הריקים לסמל. ערוץ A Haber אף השווה אותה, עשרה ימים אחר כך, ליציאה של חברי מפלגת אופוזיציה מהפרלמנט בזמן נאום של ארדואן ב-2 באוקטובר, כאילו מדובר באותו דפוס של "בריחה מהאמת".
ארבעה ימים לאחר מכן, ב-26 בספטמבר, הגיע תורו של נתניהו. לפי אל-ג'זירה, ראש ממשלת ישראל נאם באולם שהתרוקן ברובו, לאחר שמשלחות רבות יצאו במחאה על המלחמה בעזה, ובמקביל התקיימו ברחובות ניו יורק הפגנות גדולות נגד נוכחותו. ארדואן, בדיווח שפורסם ב-TRT בערבית, דיבר על נציגים של כ-70 מדינות שהחרימו את הנאום או יצאו ממנו.
הנקודה שאליה חזר ארדואן שוב ושוב הייתה ההשוואה בין נתניהו לנשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. עבאס, לדבריו, "לא יכול היה לנאום בפני העצרת הכללית באופן אישי בשל מכשול של אשרה", וזאת, כך אמר, "בושה בשם האנושות". מבחינת ארדואן, הפער בין שני המקרים הוא כל הסיפור: מנהיג שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא נגדו צו מעצר עולה לבמה, ומנהיג פלסטיני נשאר בחוץ.
ארדואן גם הציג נתון שחוזר בכל נאומיו בחודשים האחרונים: 74 אלף הרוגים פלסטינים בעזה. ובאותה נשימה התחייב כי טורקיה "לא תתפשר" עד שהאחראים לפשעים נגד האנושות יעמדו לדין. בהודעה שפורסמה במקביל דיווחה אנקרה כי ארדואן קיים בניו יורק פגישות דו-צדדיות עם 17 ראשי מדינות וממשלות.
מהבמה לבית המשפט
כדי להבין למה ההתבטאויות האלה אינן עוד סבב של חילופי עלבונות, צריך לחזור לקיץ. ב-14 ביולי הוציא בית משפט באיסטנבול צו מעצר נגד נתניהו, בתיק שבטורקיה מכנים "תיק משט עזה", בעקבות יירוט ספינות "משט הצמוד" שעליהן היו אזרחים טורקים. באוגוסט הודיע שר המשפטים הטורקי, אקין גורלק, כי אנקרה פועלת להוצאת "הודעה אדומה" של האינטרפול נגד ראש ממשלת ישראל. לפי אתר "ארם ניוז", טורקיה מייחסת לנתניהו "פשעי רצח עם, פשעים נגד האנושות" ועבירות נוספות. סוכנות הידיעות הקטארית QNA ואתר "אל-מודון" הלבנוני דיווחו ב-21 באוגוסט כי הצו כולל ישראלי נוסף.
הסיכוי שהאינטרפול ייענה לבקשה נמוך. הארגון נמנע בדרך כלל מהודעות אדומות בתיקים שנתפסים כפוליטיים. אבל מבחינת אנקרה, המהלך עצמו הוא המסר. הוא מצטרף לצווי המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי ב-2024 נגד נתניהו ונגד שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, צווים שישראל דחתה כפוליטיים. ארדואן בונה תיק מצטבר, שבו כל במה בינלאומית, משפטית או דיפלומטית, משמשת להמשך הלחץ.
החזית השקטה: סוריה
מתחת לרטוריקה מתנהל עימות ממשי יותר, על אדמת סוריה. כבר ב-10 ביוני הזהיר ארדואן בנאום בפרלמנט, כפי שדיווחה יורוניוז בערבית, כי התקיפות הישראליות בלבנון ובסוריה "הגיעו לנקודה שבה הן מאיימות כעת גם על טורקיה", וכי ביטחון טורקיה "קשור הדוק" ליציבות שכנותיה. נתניהו השיב אז ברשתות החברתיות כי "הדיקטטור שמבצע רצח עם בכורדים, תומך בחמאס הטרוריסטי ומדכא את עמו" אינו מוסמך להטיף לישראל, והוסיף כי "הצבא המוסרי ביותר בעולם" ימשיך לפעול נגד איראן ושלוחיה.
באוגוסט עבר העימות לשטח. ישראל תקפה את בסיס התעופה אבו א-דוהור בצפון סוריה, כ-72 קילומטרים מהגבול הטורקי. מקורות סוריים שצוטטו באתר "ערבי פוסט" קשרו את התקיפה למאמץ למנוע את שיקום הצבא הסורי ולתנועות של כוחות טורקיים. שר הביטחון הישראלי ישראל כ"ץ הזהיר את ארדואן מפני "הרפתקאות מסוכנות בסוריה", ולשכת נתניהו הוציאה הודעה חריפה שבה כונה ארדואן "דיקטטור אנטישמי", והודיעה כי ישראל "לא תאפשר פריסה צבאית טורקית שנעה דרומה". בערוץ "א-שרק" הסעודי צוטט השגריר האמריקני בטורקיה, טום בראק, שהעריך כי התקיפה נועדה אולי "לגרור את הטורקים". באתר "אל-מודון" ניתחו כי ישראל כיוונה למעשה גם אל מערכת היחסים בין וושינגטון לאנקרה.
מה ארדואן מרוויח
הקו התקיף משרת את ארדואן בכמה חזיתות במקביל. בעולם הערבי והמוסלמי הוא ממצב את עצמו כקול הבולט ביותר נגד ישראל, בזמן שבירות ערביות רבות נוקטות זהירות. אתרים מצריים כמו "מצראווי" וכלי תקשורת במפרץ מעניקים כותרות בולטות לכל התבטאות שלו, מ"רשת של רוצחים" ועד "פושע מלחמה". בזירה הפנימית, בתקופה שבה הכלכלה הטורקית תחת לחץ ובממשלה מדברים על קיצוצים, הנושא הפלסטיני מאחד את הבסיס השמרני ומאפשר לממשלה להציג את האופוזיציה כמי ש"בורחת" מהעימות. ההשוואה שעשו כלי התקשורת המקורבים לשלטון בין יציאת המשלחת הישראלית לבין יציאת "המפלגה החדשה" מהפרלמנט איננה מקרית.
מול וושינגטון, ארדואן ממשיך לדרוש מהממשל האמריקני לרסן את ישראל. ב-24 בספטמבר, לפי סוכנות אנדולו, אמר כי "ישראל ממשיכה בתוקפנותה ומחבלת בשלום", וקרא לארצות הברית ולקהילה הבינלאומית "ללמד את ישראל" שעליה לציית ל"תוכנית עזה". זהו קו עדין: טורקיה היא חברה בנאט"ו, וארדואן אינו מעוניין בעימות ישיר עם הבית הלבן, אבל הוא משתמש בכל במה כדי להציג את ישראל כגורם שמערער את הסדר שארצות הברית עצמה מנסה לבנות.
הפער בין הרטוריקה לכלכלה
יש גם צד שארדואן מעדיף שלא להבליט. מבקרים בטורקיה, ובהם כותבים בעלון העצמאי Turkey Recap, טוענים כי אף שאנקרה הכריזה על חרם סחר מלא על ישראל, נפט אזרי ממשיך לזרום לישראל דרך נמל ג'ייהאן הטורקי, ולפי טענתם מדובר בכ-28 אחוזים מצריכת הנפט הישראלית. הם שואלים מדוע ארדואן אינו עוצר את הזרימה. אנקרה מצידה מציגה את החרם כמלא ומחייב. הוויכוח הזה הוא תזכורת לכך שגם במלחמה הדיפלומטית הקשה ביותר, יש אינטרסים שאנקרה אינה ממהרת לוותר עליהם.
לאן זה הולך
העימות הטורקי-ישראלי נמצא כעת בשלב שבו לשני הצדדים אין תמריץ ממשי להנמיך את הלהבות. ארדואן נהנה מהבמה הבינלאומית ומהתמיכה בבית. נתניהו, שבתקשורת הטורקית מציינים כי הוא כבר עסוק ב"חשבונות קלפי" לקראת בחירות בישראל, מוצא בארדואן יריב נוח, "דיקטטור" שאפשר להציג מול הבוחר הישראלי. החשש האמיתי הוא בסוריה, שבה כוחות של שתי מדינות חזקות פועלים במרחק קטן זה מזה, ושם תקיפה אחת שגויה עלולה להפוך את מלחמת המילים למשהו מסוכן הרבה יותר.
בינתיים, המסר מאנקרה ברור. ארדואן אינו מחפש פיוס, אלא ניצחון בזירת דעת הקהל העולמית, ונכון לעכשיו הוא מעריך שהוא מוביל. השאלה היא אם אותה זירה תתורגם בסוף לצעדים מעשיים, או שתישאר, כמו פעמים רבות בעבר, נאום חריף נוסף מעל במה בינלאומית.
