פרשנות שטח | יום ראשון, 11 באוקטובר 2026
רקע: מ"מלחמת 12 הימים" ועד המצור הכפול
שוק התרופות האיראני ספג את המכה הראשונה כבר בקיץ 2025, במהלך "מלחמת 12 הימים" עם ישראל ובחודשים שאחריה, כאשר פריטים בודדים החלו להיעלם מהמדפים. ההידרדרות של ממש החלה עם מה שמכונה בטהרן "מלחמת הרמדאן" – העימות הישיר עם ארצות הברית שפרץ באביב 2026 – והגיעה לשיא עם המצור הימי ולאחריו האווירי שהטיל וושינגטון על הרפובליקה האסלאמית. "הפסקת האש השברירית" בין הצדדים לא שינתה את התמונה בשטח: נמלי הדרום חסומים כמעט לחלוטין, ההעברות הבנקאיות משותקות, ובשישה השבועות האחרונים לבדם הוטלו, לדברי משרד האוצר האמריקני, סנקציות על כ-1,500 אנשים וגופים.
על הנייר, תרופות ומזון פטורים מסנקציות. בפועל, כך מתברר, הפטור הזה כמעט חסר משמעות כשאין דרך לשלם, אין חברת ספנות שמוכנה להוביל ואין ספק זר שמוכן להסתכן.
"מתרופה נדירה לתרופה שאינה קיימת"
פרשתה, תושבת טהרן בת 67, מחפשת כבר כעשרה ימים את התרופה האונקולוגית של בעלה. בשיחה עם כתב אל-ג'זירה בטהרן, רסול אאל-חאיי, היא מתארת מסע מייגע בין בתי מרקחת: הרוקחים מסבירים לה שהספק הפסיק לייבא את התכשיר בגלל המצור. היא כבר קנתה בעבר מסוחרי השוק השחור בנאסר ח'וסרו – הרחוב ההיסטורי בדרום טהרן שהפך במשך עשורים לבורסה הבלתי רשמית של תרופות נדירות – במחירים שהיא מגדירה "מעבר לדמיון". עכשיו היא שוקלת לעבור זמנית עם בעלה לאחת המדינות השכנות כדי שיקבל טיפול.
"בכל בית מרקחת שאני נכנסת אליו אומרים לי שהתרופה לא קיימת. אנחנו משלמים את מחיר המלחמה הזו פעמיים – פעם אחת בחיים שלנו ופעם אחת בבריאות שלנו"
אמרה פרשתה, תושבת טהרן
הרוקח צלאח א-דין ח'דיוי מתאר תהליך הדרגתי שהפך למשבר לאומי. לדבריו, פריטים החלו להיעלם כבר במלחמת 12 הימים, המצב החמיר אחרי "מלחמת הרמדאן", והמצור הימי והאווירי הפך את המחסור למשבר כולל. המחירים, לדבריו, עלו "כמו טיל" והוציאו פריטים רבים מהישג ידם של אזרחים רגילים. תרופות סרטן וכימותרפיה כמעט בלתי ניתנות להשגה, וקיים מחסור חריף אפילו באינסולין – גם זה המיוצר באיראן עצמה.
"התרופות עוברות מדי יום ממצב של נדירות למצב של היעדרות מוחלטת"
אמר צלאח א-דין ח'דיוי, רוקח
ח'דיוי מוסיף שכבה שנייה של הבעיה: משבר פיננסי בחברות הביטוח הביא בתי מרקחת רבים לסרב למכור בהשתתפות ביטוחית ולהעדיף מזומן. כך, גם כשהתרופה נמצאת על המדף, החולה נדרש לשלם את מלוא המחיר. לדבריו, בפני האיראנים עומדות היום שלוש אפשרויות בלבד: "קנייה בשוק השחור, תחליפים איראניים, או נסיעה לטיפול בחו"ל". הוא מזהיר גם מסכנה נוספת: הובלה יבשתית ארוכה דרך מדינות שכנות, במקום משלוח אווירי או ימי מסודר, עלולה לשבור את שרשרת הקירור ולפגוע ביעילות של תרופות רגישות.
המיתוס של 97 האחוזים
במשך שנים התגאה המשטר האיראני בכך שהמדינה מייצרת בעצמה יותר מ-97% מהתרופות שהיא צורכת. הנתון הזה נכון, אבל מטעה. 400 מבין כ-800 הפריטים ברשימת המחסור של איגוד הרוקחים של טהרן הם תרופות שמיוצרות במקום. הסיבה: חומרי הגלם הפעילים, חומרי העזר ואפילו ציוד קווי הייצור מיובאים. כשהמצור חוסם את הים וההעברות הבנקאיות נעצרות, המפעלים המקומיים פשוט נעצרים.
הדי אחמדי, דובר איגוד הרוקחים של איראן, אמר בסוף ספטמבר כי במהלך המצור הימי האמריקני "לא הגיעו לאיראן דרך הים חומרי גלם, תרופות או ציוד חיוני". לדבריו, מחירם של חומרי הגלם לתעשיית התרופות עלה פי חמישה בחודשים האחרונים, והתייקרות ההובלה והלוגיסטיקה דחפה את מחיריהן של חלק מהתרופות למעלה ב-150% עד 500%. אחמדי עצמו הצביע על כ-60 פריטים נעדרים לחלוטין, ובהם תרופות לחולי תלסמיה – פער מול הנתון של איגוד הרוקחים של טהרן שמשקף, ככל הנראה, את ההבדל בין תרופות שנעלמו לגמרי לבין כאלה שזמינותן חלקית.
לכך נוספה החלטה של הממשלה עצמה: מאז מרץ ביטלה טהרן את שער החליפין המסובסד שבו נהנו יבואני תרופות וחומרי גלם במגזר הפרטי. המהלך, שנועד לחסוך מטבע חוץ לקופה המדולדלת, העלה בבת אחת את עלויות הייצור. ח'דיוי מציין כי בחודשים האחרונים נעצר הייצור של תרופות מסוימות בדיוק בגלל הצירוף הזה – קושי לייבא וסבסוד שנעלם.
מפעלים שנפגעו, משלוחים שהותקפו
קיאנוש ג'האנפור, לשעבר דובר משרד הבריאות האיראני, מוסיף את ממד המלחמה הישיר. לדבריו, יותר מ-20 חברות ואתרי ייצור תרופות נפגעו באופן מלא או חלקי במלחמה האחרונה – כ-10% מהענף כולו. הוא מציין במפורש את חברת "תופיק דארו", אחת מיצרניות חומרי הגלם החשובות במדינה, שהותקפה ישירות, ואת מכון פסטר בטהרן, מרכז המחקר המרכזי לחיסונים ולמחלות זיהומיות. לטענתו, גם משלוחי תרופות הותקפו בים.
"המזון והתרופה הושפעו בפועל, למרות הטענות במערב שהם פטורים"
אמר קיאנוש ג'האנפור, לשעבר דובר משרד הבריאות האיראני
לדברי ג'האנפור, חברות מערביות ומזרחיות כאחד הפסיקו למכור תרופות או חומרים פעילים, בתירוץ של סנקציות או קשיי תשלום והובלה. גם שר הבריאות, מוחמד-רזא ט'פרקנדי, אישר כי למרות שהתרופה פטורה רשמית מסנקציות, מגבלות ההעברה הכספית וההובלה הפכו את אספקת התרופות וחומרי הגלם לקשה ביותר.
המשטר מחפש אשמים – בפנים
התגובה של הממסד האיראני מתפצלת לשני מסלולים. הראשון הוא הצהרתי: הממסד מטיל את מלוא האחריות על וושינגטון ועל המצור, ומדגיש כי הפטור ההומניטרי מסנקציות הוא פטור על הנייר בלבד. השני הוא ביטחוני-משפטי: התובע הכללי של טהרן, עלי צאלחי, הודיע השבוע על מעצר רשת שהבריחה תרופות לאחת המדינות השכנות. החשודה הראשונה, לדבריו, היא אישה אזרחית מדינה שכנה שנתפסה עם תרופות מוברחות שהוצאו מחוץ לרשת ההפצה הרשמית, והחקירה מתרחבת גם להברחת תרופות אונקולוגיות.
הפרדוקס בולט: בעוד משפחות נאלצות לחפש תרופות בשוק השחור ושוקלות לעבור לחו"ל לצורך טיפול, הפער העצום בין המחיר המפוקח בבית לבין המחיר במדינות השכנות יוצר תמריץ להבריח את התרופות המעטות שנותרו החוצה. הרשויות מציגות את המעצרים כמאבק ב"מלחמה הכלכלית" – אותו מונח שבו השתמש המשטר בשבועות האחרונים נגד ספסרי מטבע וסוחרי זהב – אבל המבריחים הם בסופו של דבר תסמין של שוק שהמדיניות הממשלתית עצמה עיוותה.
ג'האנפור מציע נחמה זהירה: לדבריו, מדיניות התמיכה בייצור המקומי היא מהפתרונות היעילים ביותר, ותרופות חיוניות מסוימות עדיין מאוחסנות במלאים אסטרטגיים במחוזות. טהרן פנתה גם לנתיבי יבשה חלופיים דרך המדינות השכנות כדי לעקוף את המצור הימי. אבל נתיבים אלה ארוכים, יקרים ואיטיים, ואינם מתאימים לתרופות ביולוגיות הדורשות קירור.
ניתוח: חזית שלישית שהמשטר אינו שולט בה
עד כה ניהלה הרפובליקה האסלאמית את המערכה מול וושינגטון בשתי חזיתות שבהן היא מרגישה בנוח יחסית: החזית הצבאית, שבה משמרות המהפכה מוכיחים במצר הורמוז שהם עדיין מסוגלים לגבות מחיר, והחזית הדיפלומטית, שבה טהרן מחזיקה את "התשובה האמריקנית" ומושכת זמן. משבר התרופות הוא חזית שלישית, ובה למשטר אין קלפים. אין דרך לנצח את השבירה של שרשרת הקירור בנאום, ואין דרך להסביר לאישה בת 67 בנאסר ח'וסרו שהכימותרפיה של בעלה היא חלק מ"כלכלת ההתנגדות".
ההיסטוריה האיראנית מלמדת שמחאות גדולות פרצו לא פעם סביב מצוקה כלכלית מיידית – מחיר הדלק ב-2019, המים בחוזסתאן ב-2021. תרופות הן נושא רגיש עוד יותר, משום שהן נוגעות בכל משפחה ואינן ניתנות לדחייה. כשרוקח בטהרן אומר בגלוי לתקשורת זרה שהבחירה של האזרחים היא בין שוק שחור, תחליף מקומי או הגירה רפואית, הוא מתאר לא רק משבר בריאותי אלא שחיקה של אחד היסודות של החוזה החברתי של המשטר: ההבטחה שהמדינה, גם תחת סנקציות, דואגת לצרכים הבסיסיים.
בוושינגטון יטענו שהאחריות מוטלת על טהרן, שבחרה בהסלמה בהורמוז על פני הסכם. בטהרן יטענו שהמצור הוא ענישה קולקטיבית. אבל בבתי המרקחת של איראן, הוויכוח הזה כבר לא מעניין איש. מה שמעניין הוא אם התרופה תגיע מחר – ובאיזה מחיר.
